לפני מספר ימים סיימתי להקשיב לספר "Will" שנכתב ע"י ויל סמית' ומתאר את התפתחות חייו.
מצאתי אותו מרתק, מרגש, מעורר מחשבה וממלא השראה.
זהו ספר על חיים מלאים: זוגיות, הורות, קריירה, חיים ומוות, חברות, דילמות, התפתחות אישית, הצלחות ורגעי שפל.
מייד לאחר שסיימתי להקשיב לספר, הזמנתי לעצמי מאמזון עותק מודפס שיהיה לי בבית.
כמה מהקטעים בספר היו חזקים מאוד ואני רוצה אותם קרוב אלי.
הספר יצא לא מזמן ועדיין לא תורגם לעברית, אך אני בטוח שזה רק עניין של זמן.
**
ויל בחר לפתוח את הספר בסיפור על קיר.
אביו של ויל סמית' הטיל על ויל ועל אחיו הצעיר משימה: בניית קיר לבנים בחזית החנות שלו.
הוא הראה להם כיצד לעשות את העבודה אך התעקש שהם יבנו את כל הקיר בעצמם ללא עזרתו.
עבור ילדים בני אחת עשרה ותשע המשימה הזו נראתה בלתי אפשרית.
המשמעת של אביהם היתה קפדנית ובלתי מתפשרת: הם עבדו על הקיר הזה בכל יום לאחר בית הספר, בסופי שבוע, בחופשות ובחגים.
לאחר מספר שבועות של עבודה מאומצת הם התייאשו לגמרי ואיבדו תקווה.
לא משנה כמה מאמץ הם השקיעו היה נראה שההתקדמות מזערית ושהם לעולם לא יצליחו לסיים את הקיר.
בנקודה השפופה הזו, אביהם תפס אותם ואמר להם:
"אין שום קיר.
יש רק לבנים.
התפקיד שלכם הוא להניח את הלבנה הזו בצורה מושלמת.
ואז לעבור ללבנה הבאה ולהניח אותה בצורה מושלמת.
אל תחשבו על הקיר.
הדאגה היחידה שלכם היא רק לבנה אחת."
עבור ויל ואחיו זה היה רגע משמעותי ומעצב.
משהו בפרספקטיבה שלהם השתנה.
הם המשיכו לעבוד על הקיר, לבנה אחר לבנה, ולאחר מספר חודשים הניחו בגאווה את הלבנה האחרונה.
בהתייחסות לאירוע הזה, ויל מחלץ תובנה מרכזית לחיים:
"ההבדל בין משימה שמרגישה בלתי אפשרית לבין משימה שמרגישה ניתנת לביצוע הוא רק עניין של נקודת מבט.
האם אתה מתמקד בקיר? או שאתה מתמקד בלבנה?
עצבני? הניחו לבנה נוספת.
סוף השבוע נפתח גרוע? הניחו לבנה נוספת.
מכירות האלבומים יורדות? הניחו לבנה נוספת.
הנישואים נכשלים? הניחו לבנה נוספת."
**
אירוע הקיר והלבנים מתחבר לפילוסופיית התמודדות עם קושי בדרך של צעד אחר צעד.
במצבים שנראים קשים מנשוא או בלתי אפשריים, חשוב להתמקד בצעד הקרוב ולעבור אותו בהצלחה.
המטרה הסופית יכולה להראות רחוקה מדי או בלתי ניתנת להשגה.
אם נתמקד בה אנו עלולים להתייאש ולוותר.
למרות שמעולם לא בניתי קיר לבנים, החוויה והתובנה הזו מוכרות לי היטב:
היום הראשון שלי בשייטת 13 היה אינטנסיבי בצורה בלתי נתפסת.
לא היה לי מושג שיום אחד יכול להיות כ"כ אינטנסיבי – פיזית, רגשית ומנטלית.
בקושי החזקתי מעמד במהלכו של יום אחד, אז איך אפשר לשרוד מסלול שלם בצורה הזו?
במצבים כאלו המחשבה ההגיונית וארוכת הטווח יכולה להחליש.
היא עלולה להוביל למסקנה שעדיף לפרוש כבר עכשיו.
החלופה היא להתמקד רק ביום הנוכחי.
לחגוג את העובדה שהצלחתי לעבור יום אחד.
ואז להתמקד רק ביום הבא.
ואז רק ביום שאחריו.
כשמתחילים לרוץ מרתון, 42 הקילומטרים יכולים להראות כמרחק עצום.
בפועל, בכדי לרוץ מרתון, צריך להשלים רק את הקילומטר הראשון, ובתוכו רק את המטר הקרוב.
ואז רק את זה שאחריו.
הרעיון הזה רלוונטי לא רק למאמצים גופניים יוצאי דופן.
לפני כשנתיים הקורונה נכנסה לחיינו.
משפחות רבות מצאו עצמם במצבים מאתגרים הכוללים בידוד, ילדים ללא מסגרות, עבודה מהבית, גבולות מטושטשים, חשש מהבלתי נודע, אתגרים כלכליים, ריחוק חברתי מההורים ועוד.
השבועות הראשונים שבהם המציאות השתנתה היו מלחיצים ומתישים.
איך אפשר לחיות כך לאורך זמן..?
העיקרון זהה:
חשוב לעבור רק את היום.
ואז רק את מחר.
מתישהו נתרגל, או נפתח שרירים חדשים, או שהאינטנסיביות תחלוף.
**
את תובנת "הקיר והלבנים" אפשר לקחת לא רק למצבים קשים או מאתגרים.
ניתן לחשוב על חיינו כעל קיר שאותו אנו בונים בהדרגה.
הקיר שאביו של ויל סמית' ראה בעיני רוחו היה קיר לבנים בגובה שלושה מטרים וברוחב שישה מטרים.
"קיר החיים" שלנו הוא תמונת העתיד האישית שלנו המכילה בתוכה את תפיסת ההצלחה בחיים כפי שאנו מגדירים אותה לעצמנו.
המשמעות של להתמקד ב"לבנים" ולא ב"קיר" היא לחיות בהווה ולהתנהל בצורה המשקפת את הערכים ואת סדרי העדיפויות החשובים לנו.
"קיר החיים" שלנו נבנה מדי יום באמצעות המילים, המחשבות, האינטראקציות, הבחירות והפעולות שלנו.
כשם שקיר הוא אוסף של לבנים המונחות בצורה מסוימת, כך חיים הם אוסף של רגעים הנחיים בצורה מסוימת.
האם קיר החיים שאנחנו בונים עכשיו הוא הקיר שאנו רוצים לבנות..?
**
תזכורת:
ביום ג' 22.2.22 אקיים מפגש וירטואלי בנושא תהליכי שינוי מיטיבים בארגונים.
בחיבור ל"קיר הלבנים" גם שינויים מיטיבים בארגון מתרחשים פעולה אחר פעולה.
במהלך המפגש אציג מודל שפיתחתי בחודשים האחרונים ואדגים אותו במספר אופנים.
ניתן לקרוא על המפגש ולהירשם אליו בקישור הבא.
הקלטות תישלחנה לכל הנרשמים, כך שאם התאריך לא מסתדר לכם עדיין תוכלו לצפות במפגש.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר