(השבוע פוסט ארוך ושופע במיוחד…)
"כאשר הסרטן נתקע בין הסלעים על חוף הים,
אין לו את האינסטינקט והאנרגיה לצעוד בחזרה לתוך הים.
הוא מחכה שהמים יגיעו אליו וייקחו אותו בחזרה אליהם.
אם המים אינם מגיעים,
הוא נשאר על הסלעים עד שהוא מתייבש ומת,
אף על פי שמאמץ קטן ביותר יאפשר לו להגיע בחזרה למים,
שהם לעיתים במרחק של פחות ממטר ממנו.
העולם שלנו מלא בסרטנים אנושיים:
אנשים שתקועים על "סלעים" של חוסר החלטה ודחיינות.
ובמקום למקד את האנרגיות שלהם ולצעוד קדימה,
הם מחכים למישהו, או משהו,
מחכים למזל טוב שיקרה להם
ויגרום להם לזוז ממקומם"
– דר' אוריסון סווט מארדן – מייסד מגזין Success
**
"ישנם שלושה סוגים של אנשים בעולם שלנו:
הסוג הראשון, הוא אנשים שצופים מהצד במה שקורה.
הם האנשים שמאמינים שמישהו אחר אחראי לחייהם ולעתידם.
הם מושפעים ממה שקורה סביבם –
העלו להם את השכר או שלא?
העלו או הורידו מיסים?
הם מחכים.
הם מתבוננים על מה שקורה ומנסים להפיק מכך את המיטב…
הסוג השני של אנשים, אלו האנשים העסוקים.
הם עסוקים בלהיות עסוקים.
הם כל כך עסוקים
עד שאין להם זמן להתבונן סביבם ולראות מה קורה ולאן הם הולכים.
בשלב כזה או אחר, במוקדם או במאוחר
הם פתאום מתעוררים ושואלים "מה קרה?".
הסוג השלישי הוא האנשים שגורמים לדברים לקרות.
אלו הם האנשים שנוטלים אחריות למצבם.
הם מבינים שהכול נמצא בידיים שלהם,
והם גורמים לדברים לקרות.
הם לא מפחדים לפעול, הם לא מפחדים לטעות
כי הם מבינים שטעויות הן חלק מהדרך להתקדם ולהשפיע על עתידם.
לאיזה סוג אנשים אתם שייכים?"
**
"זה לגמרי בידיים שלנו.
הבעיה היא שהורגלנו לחיות על פי מה שאחרים החליטו בעבורנו.
זה קורה לנו בכל תחומי החיים.
מרבית האנשים צורכים מה שחברות המזון מפרסמות ומוכרות להם –
גם אם זה אוכל לא בריא ואפילו סוג של "זבל".
מרבית האנשים צופים בתכניות הטלוויזיה
שחברות הטלוויזיה והכבלים החליטו שהם צריכים לצפות בהן.
האם שמתם לב שבשנים האחרונות תכניות הראליטי השונות כבשו את שעות השידור?
האם זה בשל האיכות שלהן?
או שאולי זה בגלל שיקולים כלכליים של חברות הטלוויזיה?
מרבית האנשים קוראים בעיתונים את מה שמישהו אחר החליט שחשוב שיקראו.
ומרבית האנשים מרוויחים את מה שמישהו אחר החליט שהם צריכים להרוויח.
הפתרון לכך הוא לא חיצוני.
הוא לא תלוי בגורמים חיצוניים.
הפתרון נמצא אצלנו בפנים.
הוא מתחיל בצורת החשיבה שלנו.
הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להתנקות מהווירוס המחשבתי
וליטול אחריות לחיים שלנו ולמצב הכלכלי שלנו."
**
כל הציטוטים הם מתוך "להתעורר",
ספרו החדש והמעורר של ערן שטרן,
פרי תהליך שהתהווה והתפתח אצל ערן בשנים האחרונות.
ערן ואני חברים כבר מעל 17 שנה.
נפגשנו לראשונה באינטל בפברואר 1999
ומאז אנו מלווים זה את זה בגלגולינו השונים, החיצוניים והפנימיים.
ב"להתעורר", ערן מתאר בין היתר את "נקודת האל – חזור" שלו,
אי שם ב 2004 שבה "נפל לו אסימון" משמעותי
שהשפיע מאוד על מהלך חייו ועל הקריירה שלו.
פחות או יותר באותו זמן, אולי אפילו באותו שבוע,
נפל גם אצלי אסימון משמעותי.
אני זוכר היטב את אותה שיחה שלנו באחד הערבים (ערן מארה"ב ואני מישראל)
שבה שיתפנו בהתרגשות זה את זה בחוויה ו"באסימונים" שלנו.
על "האסימונים" של ערן אפשר לקרוא ב"להתעורר".
הנה זיכרון משמעותי אחד על "אסימון" שלי,
משהו שמעולם עד כה לא כתבתי עליו:
הייתי אז מנהל פרויקטים והוזמנתי לישיבת הנהלה לצורך דיון חשוב.
הגעתי במיוחד לפתח תקווה לצורך כך,
אחרי שעות של הכנה, בהתרגשות רבה ועם דפיקות לב מואצות.
(להשתתף בישיבת הנהלה היה משהו חדש ומאתגר עבורי).
המתנתי מחוץ לחדר וחיכיתי שיקראו לי,
שיגיע זמן הדיון "שלי" (באותה ישיבה היו נושאים רבים נוספים).
הדקות חלפו, השעה המתוכננת עברה והעיכוב הקל הפך לאיחור משמעותי.
לאחר כשעה נפתחה הדלת ו… כולם יצאו.
הישיבה הסתיימה.
מעבר לכך שהדיון שהתכוננתי והגעתי אליו במיוחד לא התקיים,
אף אחד לא חשב לעדכן אותי תוך כדי הישיבה, או להתייחס אלי כשהיא הסתיימה.
המתח וההתרגשות שחוויתי התחלפו בהפתעה, בתסכול ובכעס.
משהו בי הרגיש "שקוף".
כשפניתי למנהלת משאבי האנוש שהיתה שם (היא זו שהזמינה אותי)
קיוויתי לקבל יחס כלשהו וקצת אמפטיה,
אך התגובה היתה משפט קצר שאני עדיין זוכר:
"כן… לא הגענו לנושא הזה. נמצא זמן אחר."
והמשיכה הלאה.
ככה…
קר וקצר.
בלי התנצלות.
בלי אמפטיה.
בלי לעצור.
בלי להסתכל בעיניים.
בלי שום יחס מעבר.
אני זוכר היטב את התחושה.
שוב הפתעה.
שוב כעס. שוב תסכול.
בעוצמות הולכות וגדלות.
איני חושב שאותה מנהלת משאבי אנוש היתה "רעה" או "אנוכית".
כנראה שהיא פשוט היתה עסוקה, לחוצה, או עמוסה בהרבה עניינים אחרים.
אולי סדרי העדיפויות שלה היו מסוימים, ואני לא הייתי שם ביניהם.
כשערן ואני דיברנו בהמשך אותו שבוע,
הגענו מחוויות שונות ועם "אסימונים" שונים,
אך עם הרבה "זרעים מחשבתיים" דומים.
זרעים של שינוי תודעתי משמעותי:
– ההבנה שאנו צריכים לדאוג לעצמנו ולא לסמוך בעיניים עצומות על "המערכת".
– החשיבות שבלקיחת אחריות על הבחירות שלנו ועל חיינו.
– הכמיהה לא להיות תלויים במישהו מסוים כזה או אחר שיקבע עבורנו.
אצל ערן, הדברים התפתחו בצורה מסוימת ואצלי בצורה אחרת לגמרי.
חלק מהשיעורים שנחקקו אצלי באותה תקופה,
ממשיכים ללוות אותי גם היום, כמנהל שכיר בחברה גדולה וכבעל עסק עצמאי:
– האחריות המלאה שלי לעצמי, למשפחתי, לקריירה שלי ולחיי.
– האחריות והאכפתיות לאנשים שעובדים עמי (לא משנה מה דרגתם).
– החשיבות ב"לראות אנשים" ולהתייחס לצרכים שלהם (בלי קשר לתואר ולתפקיד שלהם)
– הקריטיות של כבוד אנושי, של דיבור בגובה-עיניים ושל שוויון ערך (לבני אדם באשר הם).
יש הרבה דרכים להגשים.
יש הרבה דרכים להתעורר.
יש הרבה דרכים לביטוי עצמי ולמשמעות.
יש הרבה דרכים לחיים מלאים.
"להתעורר" של ערן שטרן.
מומלץ מאוד.
**
הזמנה לכנס :
ביום ד' 27/7 אעביר בקולנוע גלובוס מקס בקריון
הרצאת תקשורת מקרבת המיועדת לקהל של יזמים ואנשי עסקים.
את ההרצאה אני מכין במיוחד לכנס
וזו תהיה הפעם הראשונה שאעביר אותה.
בהרצאה אציג ואדגים ארבעה שלבים
לבניית מערכות יחסים עם לקוחות חדשים וקיימים
עם שלל דוגמאות, המחשות וכלים מעשיים.
ההרצאה תתקיים במסגרת כנס "לנצח על הבמה"
שמופק ע"י מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) וסלבה מרגוליס האחת והיחידה.
לצד ההרצאה שלי תועברנה בכנס 4 הרצאות נוספות + נטוורקינג + בראנץ'
והכול במחיר של 160 ש"ח ליחיד ו 300 ש"ח לזוג.
פירוט ההרצאות, פרטים נוספים ורישום בקישור הבא
(הרישום הוא ישירות מול מט"י וסלבה, לא דרכי…)
אם תהיו שם, בואו להגיד שלום …
**
השבוע פורסמו הפוסטים הבאים במסגרת הבלוג היומי:
– מגבלות מקדמות – על החשיבות של מגבלות בחיינו.
– טרמינולגייה של ניהול מכונות – האם אתם מנהלים מכונות או אנשים?
– חילופי תפקידים – שיעורים חזקים במיוחד.
– עסקי HMV – פשוט, עוצמתי ומהפכני + המלצה על פודקאסט מרתק.
– נסי את ההיפך – איננו מסוגלים לראות באחרים משהו שלא קיים בנו.
– מנגנון 3 שניות – על "רימוני יד" ומערכות יחסים.
הבלוג היומי הנו אתגר שלקחתי על עצמי בראש השנה תשע"ו
ובמהלכו אני מפרסם מדי יום פוסט טרי
בנושאי ניהול, מנהיגות, תקשורת, הקשבה, מערכות יחסים וחיים מלאים.
עד כה פורסמו (החל מראש השנה) בדיוק 298 פוסטים (!!!) יומיים ברצף.
ניתן לקבל את הפוסט היומי ישירות למייל, טרי-טרי, לאחר הרשמה קצרה באתר.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר