כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
אתמול בערב יצאתי עם משפחתי לטיול לאור ירח מלא בנחל חוורים שליד מדרשת בן גוריון.בנסיעה דרומה לכיוון מצפה רמון כשהירח העגול התחיל לטפס בשמיים,התחילו דיווחים ברדיו על החיסול לכאורה של סינוואר, בשלב שזה לא היה ודאי עדיין.בתוך הנחל, כשמשני צידנו נקיק תלול והירח המלא מאיר את סלעי החוואר,אמר אחד החברים
מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים הידועים ביותר בכל הזמנים,ונחשב דמות איקונית רבת השפעה על התרבות היפנית.הוא היה מומחה לוחמה בחרב שהתפרסם בזכות סגנון הלחימה הייחודי שלו וניצחונותיו הרבים.מחברו של "ספר חמש הטבעות" העוסק באמנות לחימה, אסטרטגיה, טקטיקה ופילוסופיה. השבוע נתקלתי בתרגום של יובל אידו טל (תודה על התרגום !!) לאחד
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
מרלו מורגאן זכתה לחיות במשך מספר חודשים בקרב שבט אבוריג'ינים במדבריות אוסטרליה.היא התלוותה אליהם למסע בן אלפי קילומטרים במדבר אאוטבאק הצחיח,צעדה לצידם, חוותה מקרוב את דרך חייהם ולמדה את דרכי הריפוי שלהם,המבוססות על חוכמה וידע בני 50,000 שנים.בספרה המרתק "מסר האנשים האמיתיים" היא משתפת בחוויותיה ובתובנותיה מאותו מסע.באחד הקטעים האהובים עלי במיוחד
"לפעמים התפילות החזקות ביותר הן גם הפשוטות ביותר.פעם, כששכבתי על שולחן הניתוחים וחיכיתי להרדמה,לקח אחד המנתחים את ידי ושאל אם אני רוצה להצטרף אליו ואל צוות המנתחים בתפילה.נדהמתי ועניתי בחיוב.הוא אסף את הצוות סביב שולחן הניתוחים לרגע של שקט, ואחר כך אמר בשקט:'הלוואי שיהיה לנו הכוח לעשות כאן את הדבר
את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.כולם מדברים אלי ונוגעים בי:הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה
מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.ברגע אחד,
את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש למילים של טיך נהאת האן,נזיר זן וייטנאמי, סופר ופעיל שלום שנפטר לפני מספר שנים. וכך הוא כותב על המקום שבו הקרב מתחיל: "כאשר מישהו אומר לך משהו לא נעים, ייתכן שתרצה להגיב מיד.זה המקום שבו הקרב מתחיל.הדרך המורגלת הזו של תגובתיות, יוצרת מסלול שחצוב היטב במוחך.כאשר
אתגר קרת כותב בספרו "צנורות": "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.כשאין לך נשימה קשה לדבר.המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות
תגובות אחרונות