השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם. התחלתי
לפני זמן מה סיימתי תהליך בן כחצי שנה עם חברי הנהלה של אחד מארגוני ההייטק הידועים בארץ. במהלך החודשים הללו עברנו ביחד מסע משותף שכלל תהליך אישי עם כל אחד מהמנהלים ותהליך קבוצתי עם צוות ההנהלה כמכלול. בפגישה האישית המסכמת ביקשתי לשמוע מכל מנהל מה הדברים המרכזיים שהוא לוקח מהתהליך
בסדנת מבוא לתקשורת מקרבת שהעברתי השבוע בארגון עסקי כלשהו, העיר אחד המשתתפים: "זה לא עובד ככה. בתיאוריה זה אולי נשמע יפה, אבל זה לא עובד ככה בחיים. אנחנו לא יכולים להסתובב בעולם ולהיות עסוקים בצרכים וברגשות שלנו ושל אחרים. אפשר אולי לקחת את זה במקרים מסוימים למשפחה, אבל בטח שזה לא
"מה שביננו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל.
"אומץ הוא היכולת לעשות דברים שלהרגשתכם הם קשים, מפחידים או מלאי חוסר ודאות. הוא אינו נחלתו של קומץ נבחר בלבד. אומץ הוא זכות מלידה. הוא מצוי בכולנו. והוא מחכה שתגלו אותו. רגע אחד של אומץ יכול לשנות לכם את היום. יום אחד יכול לשנות לכם את החיים. וחיים של אדם
את הרצאת פיתוח הקריירה שהעברתי השבוע פתחתי בוידוי: "איני מומחה מוסמך לפיתוח קריירות. התובנות ודרך החשיבה שלי אינן בהכרח רלוונטיות לכל אחד ונובעות במידה רבה מניסיון החיים המסוים שלי ומליווי אחרים בפיתוח הקריירות שלהם" את סדנת התקשורת המקרבת לרופאים שהנחיתי השבוע פתחתי באמירה: "אני מקווה שתקבלו ערך רב בסדנה שיהיה
"ייתכן שהדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לתת לזולתנו הוא השתיקה שלנו. לא שתיקה של ביקורת סמויה או של הסתגרות נוקשה, אלא שתיקה שהיא מקום מפלט, מנוחה, קבלת האחר כפי שהוא. כולנו צמאים לשתיקה כזו. קשה למצוא אותה. כשהיא נוכחת, אנו יכולים לזכור משהו מעבר לרגע, כוח שעליו נבנים החיים. שתיקה
א. כלי ניהולי: "מה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שאנחנו מצפים? לשמחתנו יש רק 5 סיבות אפשריות: 1. העובד לא יודע מה מצופה ממנו. 2. העובד לא יודע שהוא לא בסדר. 3. העובד לא יודע איך. 4. העובד לא רוצה. 5. העובד לא מסוגל. ועוד יותר לשמחתנו, לכל סיבה שזיהינו יש
ביום שישי שעבר, כשעשיתי את "הסיבוב הרגיל" בספרייה העירונית בכפר סבא, נתקלתי בספרה של יעל ארד – "ראשונה". הוא עמד שם על המדף והסתכל עלי. עמדתי מולו והסתכלתי עליו. אחרי כמה שניות התקרבנו, בדקנו זה את זה, והחלטנו ללכת הביתה ביחד. התחלתי לקרוא אותו כבר בבוקר שלמחרת וסיימתי לקרוא אותו
השבוע הזה היה שבוע מיוחד. גם שבוע ראשון של שנת הלימודים וגם שבוע אחרון של השנה. שבוע של התחלה ושבוע של סיום. שלוש פעמים בשנה אני אוהב לעצור, לקחת את הזמן ולהתבונן אחורה: בראש השנה, בסוף השנה האזרחית וביום ההולדת שלי. בשטף היומיומי של החיים אנחנו יכולים לפספס. לפעמים צריך
תגובות אחרונות