כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.זה היה ערב קורע לב.הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו
למילים יש כוח.הן יכולות להרים ולהוריד, לקרב ולהרחיק, לחזק ולהחליש, להרבות טוב ולהרבות רע. את הפוסט הנוכחי אני בוחר להקדיש לכמה מילים שפגשתי השבוע ושהיתה להן השפעה מיטיבה עלי. **ברנה בראון כותבת על חמלה וגבולות בספרה "מושלמים כפי שאנחנו": "אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא
השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם. הבהרה:זו לא היתה פגישה בארבע עיניים
את הפוסט השבוע אני בוחר להקדיש לארבעה ציטוטים-קטעים שקראתי השבוע.לשיר של שניקה שקד נחשפתי לראשונה רק לפני מספר ימים,את הציטוטים האחרים אני מכיר כבר שנים ומדי פעם מביא אותם.כולם מדברים אלי ונוגעים בי:הם מזכירים לי את חשיבות הנוכחות וההקשבה,מדגישים את האחריות למחשבות, למילים ולמעשים שלנו,ומחדדים את השילוב המופלא ומעורר הענווה
לפני מספר שנים שמתי לב שיש מספר רגשות מסוימים שאני מרגיש שוב ושוב בהמון מצבים ואירועים.בהשוואה לרגשות אחרים, הרגשות המסוימים הללו היו הרבה יותר נפוצים עבורי.הייתי מרגיש אותם עשרות פעמים ביום, בעוצמות משתנות.במבט לאחור, נראה לי שכמעט בכל שעה נתונה הם היו עולים.הרגשות הללו, שהיו עולים בי כל הזמן היו
מנכ"לית שאני מלווה בחודשים האחרונים שיתפה אותי בקושי שהיא חוותה השבוע.זה קרה במהלך שיחה עם בן משפחה שהיא אוהבת ושיקר לה מאוד.תוך כדי השיחה, מתוך כוונה טובה ובלי לחשוב יותר מדי,היא אמרה משהו שלא יצא כפי שהיא רצתה.האדם שהיה איתה פירש את מה שהיא אמרה כביקורת, וכשיפוטיות שלה כלפיו.ברגע אחד,
בחודשים האחרונים אני עוסק הרבה בנושא מיקוד תשומת הלב.עם השנים מתחדדת לי ההבנה שתשומת הלב היא המשאב הכי חשוב שלנו,משאב המשפיע עלינו יותר מכל משאב אחר. מה הכוונה? איך זה קורה בדיוק? ברגע זה קורים סביבנו, במדינה ובעולם, אינסוף דברים.יכולת הקליטה והעיבוד שלנו מוגבלים ולא אינסופיים,ולכן, מתוך אותו אינסוף דברים שקורים
השבוע בחרתי לפתוח שתי סדנאות מנהלים שהנחיתי עם שרטוט של קו אופקי שחור על הלוח.חילקתי את הקו לשלושה מקטעים ואמרתי למשתתפים שבעוד רגע ארצה לשמוע מה המספר שהם נותנים לכל מקטע.התרגילון הקצר הזה, כשאין להם מושג עדיין מה מייצגים המקטעים עורר את סקרנותם.לעת עתה זכיתי בקשב ובתשומת הלב שלהם. התחלתי
אתגר קרת כותב בספרו "צנורות": "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה.כשאין לך נשימה קשה לדבר.המשפט שלך חסום על-ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות.זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה.אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש.בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות
תגובות אחרונות