אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים, 17 לינואר 2025.בדיוק פורסם שהקבינט אישר את עסקת החטופים.על פי התוכנית כבר ביום ראשון הקרוב ישוחררו החטופות הראשונות.בימים האחרונים פגשתי שני פוסטים של שני אנשים שאינני מכיר באופן אישי.המילים שלהם נגעו בי, הרגישו מדויקים ומשמעותיים עבורי, ואני בוחר לחלוק את המילים הללו
השבוע, תוך כדי פגישה עם חבר, נזכרתי במכתב שכתבתי לעצמי במהלך שירותי הצבאי,רגע לפני פעילות מבצעית מורכבת כלשהי.לאחר הפגישה שלחתי לאותו חבר פוסט שכתבתי לפני יותר משנתיים –שבו אני מזכיר את המכתב הזה במבט רפלקטיבי של שלושים שנה אחרי.תו"כ שחזרתי לקרוא את הפוסט שוב בעצמי,התגלגלתי לפוסט נוסף שכתבתי באותה תקופה בהפרש של
בפוסט הנוכחי בחרתי ללקט אוסף של ציטוטים מחזקים ומעוררי השראה.תזכורות למה שקל לשכוח וחשוב לחזור אליהם שוב ושוב. הרגישו חופשיים להעביר אותם הלאה, ולהפיץ אותם בעולם. ד"ר מרשאל רוזנברג – יוצר גישת התקשורת המקרבת "אנחנו מסוכנים כאשר איננו מודעים לאחריות שלנו בנוגע לדרך שבה אנו מתנהגים, חושבים ומרגישים." "כל אלימות
בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.
ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו. אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top
אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.לא היה לי מושג מה.ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי
חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח." בסוף
כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה. הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.מה הייתם עושים במצב כזה?בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.אם לא יצא לכם לראות אותו
במוצ"ש האחרון נסעתי עם משפחתי לכיכר החטופים.זה היה ערב קורע לב.הדוברים, בני משפחות החטופים, זעקו את תחינתם ואת כאבם,כמו חיות פצועות שנלחמות על הגורים שלהן.לצדנו היו כמה אלפי משתתפים, רק אלפים בודדים באירוע כל כך עצוב וטרגי.בדרך חזרה הביתה התחילו להגיע השמועות על חילוץ שש הגופות,וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמו
תגובות אחרונות