בתחילת השבוע אשתי הראתה לי סרטון עם אדם שאיבד את אשתו ואת בנו ב7.10.המוטו שלו הפך להיות "אין דבר כזה מחר".מאז האסון הוא מפציר בעובדיו לדחות בעבודה את מה שאפשר למחר, לצאת הביתה קצת יותר מוקדם,ולהקדיש עוד היום זמן למשפחה, לחברים ולחוויות חיים משמעותיות.זה היה סרטון חזק והיתה לי תחושה שכבר ראיתי ושמעתי אותו.
ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו. אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top
אני זוכר בבהירות והתרגשות את היום ההוא באוקטובר 2007, היום שבו פגשתי לראשונה את הרייקי.באותו יום יצאתי לחופשה מיוחדת בת כחודשיים מהעבודה,וממש התחשק לי ללמוד משהו חדש, מעצים ומשמעותי.לא היה לי מושג מה.ואז קיבלתי המלצה חמה ממספר כיוונים שונים ללמוד רייקי.האמת, לא היה לי מושג מה זה, אבל משהו בי
חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח." בסוף
בתקופה האחרונה אני מרגיש סוג של עייפות-כבדות-מועקה מתמשכת, שבאה, הולכת ושוב חוזרת.תחושה שנמצאת שם כל הזמן, ברקע או בקדמת הבמה, שאינה נובעת מחוסר שינה או מעומס יתר של עבודה.היא יותר תוצר של מורכבות ואינטנסיביות שנמשכים כבר תקופה ארוכה מאוד.אני חווה את זה לא אחת בתוכי, וזה גם עולה כל הזמן
כבר חודשים שאני בתחושה שאני לא עושה מספיק.במוצ"ש האחרון החלטתי שמהשבוע אני מעלה הילוך.עמדתי בכיכר החטופים באירוע שהיה הכי עוצמתי עבורי מכל האירועים שהשתתפתי בהם עד כה.אני לא יודע לשים האצבע בצורה מדויקת על למה זה היה כזה חזק דווקא השבוע –אולי בגלל המספר הבלתי נתפס של 400 ימים,אולי בגלל
בסיס עתלית לפני כשלושים שנה. קור של פברואר, גשם שוטף, ים סוער. בעוד מספר ימים אני צפוי לקבל מחזור חדש של חניכים במסגרת מסלול הכשרת הלוחמים של שייטת 13.ששת החודשים הקרובים שבהם אפקד על המחזור מהווים את השלב הראשון והקשה ביותר במסלול מפרךשבמהלכו יהפכו חבורת נערים בני 18 לצוות לוחמים
השבוע הזה היה רגשי ומורכב מאוד עבורי.עניינים אישיים התערבבו עם אירועי ה 7.10 והאבל הלאומי. ביום ראשון השבוע, 6.10, מלאו 90 שנה להולדתו של אבי ז"ל.באותו יום בדיוק השתתפתי בהלווית אביה של חברה לעבודה,רופא מוכר, מוערך ואהוב בשיא הקריירה המקצועית שלו שנפטר באופן מפתיע בגיל 65.כל כך עצוב להיפרד ממישהו
זו הפעם השלישית שאני כותב על מורן סמואל בבלוג הזה. הפעם הראשונה היתה ב2013 לאחר שנחשפתי לסרטון מרגש ומעורר השראה של מורן.מורן זוכה במקום ראשון באליפות העולם,ובמקום לנגן את "התקווה" מתחיל להתנגן המנון של מדינה אחרת.מה הייתם עושים במצב כזה?בסרטון הזה תוכלו לראות מה מורן עשתה.אם לא יצא לכם לראות אותו
לפני כשלוש וחצי שנים בתקופה שמרגישה כמו גלגול חיים אחר,התראיינתי בפודקאסט "עושים שינוי" של חברי ערן שטרן.אחת השאלות שהוא שאל אותי לקראת סוף השיחה היתה ממש חזקה עבורי והולכת איתי מאז.אפשר לשמוע בהקלטה (דקה 1:39:50) שלאחר שערן שואל את השאלה,אני שותק במשך מספר שניות ארוכות, בזמן שגלגלי המוח שלי עובדים.שאלה משמעותית היא שאלה שגורמת לך
תגובות אחרונות