אתמול בשעה 19:00 כשסיימתי אימון פילאטיס,ניגשתי למכשיר הסלולרי ופתחתי ynet כדי להתעדכן במה שקורה.הכותרת הראשונה שקפצה לי היתה עדכון על מותו של גל מאיר איזנקוט,בנו של גדי איזנקוט הרמטכ"ל לשעבר וחבר הקבינט המלחמתי המצומצם. הידיעה הזו עוררה בי גל של עצב.התיישבתי על ספסל והתחלתי לקרוא כמה מהתגובות.בתוך שניות עלו בי
הרגע הזה היכה בי. ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר. ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה. תנועה קלה, כמעט בלתי נראית. אני לא מאמין שזה קורה לי. כבר עכשיו? בכיתה ד'? עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה? **
יעל, מנכ"לית חברת הייטק, הציבה לעצמה ולצוות ההנהלה שלה יעד שאפתני במיוחד. יעד גדול ומורכב, כזה שחשיבותו ברורה ומרגשת ושלא ברור כיצד ניתן להגיע אליו. ההערכה שלה היתה שייקח להם כשנה וחצי עד שנתיים להגיע ליעד הזה. אם בכלל. השבוע, עשרה חודשים לאחר הצבת היעד, בזכות הרבה תכנון ועבודה קשה,
כמו שמתקרבים לכלב כמו שמתקרבים לכלב לא מוכר. לאט לאט… בזהירות… צעד אחד… ועוצרים… מושיטים יד ומחכים. נותנים לו להתרגל אלינו. מתרגלים אליו. שומרים על קשר עין נוכחות ותשומת לב. כשמרגיש נכון, כשנבנה מספיק אמון, מתקדמים עוד צעד. לאט לאט … שלא ייבהל ויברח. שלא יתרגז ויתקוף. ** עצב גל
"גדודים של ערבים" לוחץ על כפתור הפחד. זהו כפתור יעיל מאוד שמניע לפעולה מהירה. מנגנון הישרדותי קדום ועוצמתי. אני מאמין (וזו רק דעתי הלא מלומדת) שאנרגיית הפחד ניצחה גם את הבחירות הנוכחיות. פחד משינוי. פחד מהתדרדרות. פחד מהשונה. פחד ממוות. בד"כ אנרגיית הפחד מגיעה עטופה באנרגיה של שנאה, כעס, שיפוטיות
שלום, אתמול קיבלתי הודעה שמרשל רוזנברג, יוצר התקשורת המקרבת נפטר בשבת האחרונה. (ההודעה שפורסמה ע"י המרכז העולמי לתקשורת מקרבת בתחתית הפוסט). אני שם לב לשלוש תחושות מאוד נוכחות בתוכי כרגע: 1. עצב – על פרידה מאדם. על סיום של פרק. 2. הכרת תודה – על הזכות שנפלה בחלקי לפגוש את
"אני מאמין בדו-קיום, ולא במעגלים אינסופיים של נקמה ועונש. ואולי האמת הסמויה על עזה יכולה להיקלט בתודעה רק כאשר מעביר אותה אדם שאינו שונא. כמו רבים אחרים בעזה, הועמדתי בניסיון הנסיבות האכזריות כל חיי. עד היום ראיתי בכל קושי הזדמנות להתחזק: כל קושי שימש ספק אנרגיה שדחף אותי קדימה, נשק
התנצלותי על פוסט "כבד" ועל סרטון שאינו קל לצפייה. 62 שניות. יש מצבים שבהם זה כבר מאוחר מדי. נקודות אל-חזור שהחיים אחריהן כבר לא אותו דבר. בחיים הן מגיעות בהפתעה, ללא הדרמה, בניית המתח והמוסיקה שיש בקולנוע או בטלוויזיה. רגע אחד רגיל לגמרי ושניה לאחר מכן אנו בנקודת אל-חזור. פעמים
מה הקשר בין 3 החטופים, מונדיאל ומסיבת סיום חוג ? מה משותף לשלושת האירועים הללו ולאירועים רבים נוספים: – סדנה לכ-30 עובדים ומנהלים. – שיחת טלפון מחברה המאושפזת כבר שבוע עקב דלקת בעמוד השדרה. – אליפות "אן-בי-אי" של קבוצת סאן אנטוניו ספרס. – ביקור שבעה וניחום אבלים. – הזזת ביקורת
בערב יום הזיכרון פרסמתי פוסט עם חמש מחשבות אישיות שעורר עורר הרבה תגובות (רובן נשלחו אלי באופן אישי). אחת התגובות (בהתייחסות למחשבה מספר חמש ולדבריו של רפי פרץ, הרב הראשי של צה"ל) התפתחה לדיאלוג הבא: היא: לרוני כאשר אני שומעת את הרב הראשי או את החזן מתפלל בטקס לחללי צהל
תגובות אחרונות