ברוני וור (Bronnie Ware) היא אחות סיעודית פליאטיבית, שליוותה מטופלים רבים בשבועות האחרונים לחייהם.מתוך השיחות הרבות שהיא ניהלה עם אנשים בשלבי הגסיסה המתקדמים שלהם,ברוני זיהתה חמש חרטות נפוצות החוזרות על עצמן שוב ושוב במצבי סוף החיים הללו. אלו חמש החרטות המרכזיות שברוני וור זיהתה:(היא גם תיעדה אותן בספרה "The Top
אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.בחדר שעד לפני כמה דקות היה
ביומיים האחרונים מתנגנים ברדיו רבים משיריו של יורם טהרלב, בן קיבוץ יגור, שהלך לעולמו אתמול. הבוקר קראתי בפוסט היומי של סיון רהב מאיר על הסיפור שמאחורי השיר "צל ומי באר". וכך סיון כותבת: "יורם היה ילד בן תשע בקיבוץ יגור כשראה פתאום המוני מעפילים עייפים מגיעים ברגל אל הקיבוץ. השנה
בסוף השבוע שעבר יצאתי עם עוד 20 חברים לסוף-שבוע מיוחד בדרום. חגגנו 30 שנים לגיוס ופינקנו את עצמנו בחמישי-שישי-שבת של מנוחה, זמן איכות ביחד, אוכל טוב, צחוקים ודיבורים. יש משהו נדיר בשלושה ימים שבהם רק נמצאים, ללא מחויבות, אחריות, תוכניות או מטלות. חלק מהקסם של המפגש זה חוסר האג'נדה שבו.
לפני כשבועיים ביקרתי חבר שישב שבעה על אביו. ביום שישי שעבר הגעתי לשבעה של חברה לעבודה שאמה נפטרה. אני עדיין זוכר את החוויה האישית שלי כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת וקיבלתי את פניהם של מאות המבקרים שבאו לנחם אותי. רובם פתחו במשפט "שלא תדעו עוד צער",
היינו פה / חני וינרוט "רצנו וחשבנו שחייבים לנוח ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל יצאנו להמולה ורצינו שקט ואז ישבנו בבית ורצינו חברה רצינו זוגיות ואז חלמנו על חופש התפללנו לפרי בטן ואז חלמנו על שינה רצופה ספרנו את
הרגע הזה היכה בי. ליויתי אותה לבית הספר כמו בכל בוקר. ממש לפני שער הכניסה, הושטתי את ידי להחליק על שערה וקלטתי את הרתיעה שלה. תנועה קלה, כמעט בלתי נראית. אני לא מאמין שזה קורה לי. כבר עכשיו? בכיתה ד'? עד מתי עוד אזכה ללטף את שערה? לחבק אותה? **
בספרו "מי מת", סטפן לוין מזכיר את רעיון ההכנה המושלמת לחיים (המבוסס על תלמוד מהמסורת החסידית), שלפיו כל אדם נולד למען מאורע מסוים שיתרחש ברגע כלשהו במהלך חייו, אך לעולם אין לדעת מהו אותו המאורע ומתי הוא יתרחש. לכן, על האדם להיות ערני ומוכן בכל רגע ורגע לכל מה שעלול לבוא. מכיון שאיננו יודעים מהו
השבוע לפני 86 שנים, ב- 6/10/1934 נולדו שני תינוקות שהשפיעו רבות על חיי. האחד, פרנציסק (אפרים) ויינברגר ז"ל, אבי, נולד ברומניה. השני, ד"ר מרשאל רוזנברג ז"ל, יוצר גישת התקשורת המקרבת, נולד בארה"ב. אבי נפטר בפברואר 2010, מרשאל נפטר בפברואר 2015. מרשאל פיתח גישה מופלאה אשר משפיעה על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם. אבי
"במשך מאות שנים נהגו האנשים האמיתיים לומר את אותו משפט ראשון לילד שזה עתה נולד. כל אדם שומע בדיוק אותן מילים אנושיות: 'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'. בחגיגת סיום החיים מחבקים כולם את האדם וחוזרים שוב על משפט זה: 'אנו אוהבים אותך ותומכים בך במסעך'. מה ששמעת כשהגעת הוא
תגובות אחרונות