אתמול עשינו בעבודה הרמת כוסית וירטואלית לקראת ראש השנה.בחדר בפ"ת היו קרוב למאה אנשים, ועל קו הטלפון-וידאו עוד מספר דומה.התחלנו מכמה מילים של גלעד שגיסו אבינתן אור חטוף בעזה.בזמן שגלעד סיפר על גיסו ובירך לקראת השנה החדשה מבטו של אבינתן ננעץ בנו מבעד לשקף המוצג.בחדר שעד לפני כמה דקות היה
לפני מספר שעות נחתנו מחופשה משפחתית מדהימה (בהרכב חלקי) בת כשבוע ביוון ההררית.עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח אם נטוס.זה גם בגלל ביטול טיסה אפשרי שנתון להחלטת חברת התעופה,ומעבר לכך, לאור חוסר הוודאות, האפשרות להסלמה ולמצבים מתפתחים,אני בדרך כלל מעדיף להשאר קרוב לבית ולמשפחה. יש בי חגיגה כפולה עכשיו.גם על
אני כותב את המילים הללו ביום שישי בצהריים.לפני כשעתיים הג'ודוקה הישראלית רז הרשקו ניצחה בקרב ועלתה לחצי הגמר באולימפיאדה.היא במרחק ניצחון אחד ממדליה, ואם תנצח בשני הקרבות הבאים היא תזכה במדליית זהב.מרגש לראות אותה עולה על המזרן ונלחמת.אתמול ישבנו כל המשפחה ביחד בסלון וחגגנו בשמחה מתפרצת את המדליות של פיטר
השבוע היה לי שבוע פורה במיוחד.השתתפתי בפגישות אישיות עם מספר אנשים מוכרים ומרתקים, ביניהם:ששי גז, מלכה פיוטרקובסקי, לינוי בר-גפן, יוני רכטר, אבי נשר,אורנה בנאי, יגאל גוואטה, דודי אמסלם, גיא רולניק, שולי רנד ואושרת קוטלר.אני מנחש שאתם מכירים את מרבית השמות, אולי אפילו את כולם. הבהרה:זו לא היתה פגישה בארבע עיניים
"מה שלומך?" הפכה בימים האלה לאחת השאלות הכי נפוצות, ושהכי מורכב או מעצבן לענות עליהן.האם מי ששואל אותי באמת רוצה לדעת או שזו שאלה נימוסית כזו?האם אני באמת רוצה לשתף, או שאני מעדיף לתת תשובה כלשהי ושנעבור הלאה? בימים שאינם הימים הללו, "אני בסדר" היא אחת התשובות הכי נפוצות לשאלת "מה
בסוף השבוע האחרון זכיתי להשתתף בסדנת תקשורת מקרבת יוצאת דופן בהנחייתו המופלאה של יורם מוסנזון.יש בי הכרת תודה עצומה ליורם (ולשאנייה) על הסדנה הזו,ועל שלל רגעים אנושיים משמעותיים ומרגשים שחוויתי שם.אחד הדברים הכיפיים והמשמחים היה לפגוש בחיים האמיתיים חלק מקוראי הבלוג הזה.שלושת הימים הללו עוררו בתוכי ובחיי תנועה חזקה שעדיין
אני זוכר רגע אחד במהלך שירותי הצבאי, בתחילת שנות העשרים לחיי. סיימנו את כל ההכנות והתדריכים האחרונים לפעילות מבצעית מורכבת, והיו לנו כמה שעות פנויות עד ליציאה. חלק מהחבר'ה הלכו לשים את הראש ולנוח, אחרים ישבו ביחד, שתו קפה, דיברו וצחקו. הייתי קצת לחוץ ודי מתוח, לא התחשק לי ללכת
ביום ראשון השבוע, בשעות אחה"צ המוקדמות, התרחשו בסמיכות שני אירועים עצובים שזכיתי להשתתף בהם: שתי הלוויות שנערכו במקביל בשני בתי עלמין שונים הסמוכים זה לזה. באותו זמן שעמיתה שלי לעבודה שכלה את אמה שנפטרה ממחלה ממארת, שכל עמית נוסף לעבודה את אביו שנפטר ממחלה דומה. מה הסיכוי שבדיוק באותו יום,
פעם שאלתי את אחת המנהלות שאני מלווה: "מה צריך לקרות השבוע בכדי שהשבוע יחשב למוצלח מבחינתך?" היא חשבה לרגע ואז "ירתה" לעברי כשתים-עשרה מטלות שחשוב לה לעשות השבוע בעבודה, עם המשפחה ובבית. "ומה אם תצליחי לעשות רק אחת עשרה מתוכן? איך השבוע הזה ייחשב מבחינתך?" "לא מספיק טוב. חשוב לי לעמוד
השבוע תוך כדי ביקור בספרייה העירונית בכפר סבא, פגשתי שני ספרים שמשכו את תשומת ליבי. "החוכמה שבחוסר הביטחון – מסר לעידן החרדה" נכתב על ידי אלן ווטס בשנת 1951 ונראה שמילותיו רלוונטיות היום לא פחות מבעבר. "הכול דפוק – ספר על תקווה" נכתב ע"י מארק מנסון בשנים האחרונות, כשבעים שנים לאחר "החוכמה
תגובות אחרונות