חברה טובה סיפרה לי שלפני הרבה שנים, ביום שאחיה הבכור נהרג בפעילות מבצעית,אמה אספה אותה ואת שתי אחיותיה ואמרה להן משהו ברוח הזו:"קרה לנו אסון נורא ואחיכן הבכור נהרג.אנחנו נזכור אותו ונחיה עם הפצע הזה כל חיינו.לצד זאת החיים של כולנו ממשיכים והבית הזה ימשיך להיות בית חי ושמח." בסוף
אחת החוויות המשמעותיות שנצרבו בי בבית הספר היסודי,היתה הרגע בכיתה ו' שבו גיליתי שאני לא מה"מקובלים" של השכבה. איציק וירון, שני החברים הכי טובים שלי דיברו לידי בהתרגשות על המסיבה המתוכננת ביום שישי הקרוב.מסיבה שלא הוזמנתי אליה ושעד כה לא ידעתי על קיומה.בשונה ממסיבות כיתתיות שכולם הוזמנו אליהן,זו היתה מסיבה
רב חסידי קשיש ישב בחברת תלמידיו ושאל אותם איך אפשר לדעת שהלילה נגמר והיום עלה, שהגיעה שעת תפילות השחרית החשובות. "כשאתה יכול לראות מרחוק בעל חיים ולהבדיל האם זו כבשה או כלב," ענה אחד התלמידים. "לא בדיוק," אמר הרבי. "אני חושב שזה כשאני יכול לראות את הקווים על כף ידי,"
תגובות אחרונות