אדמירל ג'ים סטוקדייל הוא הקצין האמריקני הבכיר ביותר שנפל בשבי הווייטנאמי.
בשנים 1965-1973 הוא עבר עינויים קשים, חי במשך כל המלחמה בלא שום זכויות שבוי,
ללא תאריך שחרור ובלא איזושהי ודאות אם ישרוד ויזכה לראות שוב את משפחתו.
בראיון לספר המופת "גלגל התנופה: מטוב למצוין" הוא סיפר למחבר הספר ג'ים קולינס:
"מעולם לא פקפקתי לא זו בלבד שאני אשתחרר,
אלא גם שאני אנצח בסופו של דבר ואהפוך את ההתנסות הזאת לאירוע המעצב והמכריע ביותר בחיי,
דבר שכאשר אני משקיף לאחור, אינני מוכן לוותר עליו."
(מילים שמזכירות במידה רבה את ויקטור פרנקל בספרו "אדם מחפש משמעות").
בניסיון להבין מה בונה חוסן, ומסייע לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להישבר,
שאל קולינס את סטוקדייל מה אפיין את האנשים שלא החזיקו מעמד ונשברו.
תשובתו של סטוקדייל היתה מפתיעה ובמבט ראשון אפילו מנוגדת לציטוט שלו:
לדבריו מי שלא החזיקו מעמד היו "האופטימיים".
"האופטימיים" הם אותם אנשים שהאמינו שאוטוטו הם ישתחררו.
שבקרוב הכול ייגמר והם יחזרו הביתה למשפחותיהם.
שעד החג הקרוב, או האביב הכול יהיה מאחוריהם.
וכשזה לא קרה הם פשוט התרסקו ונשברו.
לעומתם, מי שהחזיקו מעמד, שרדו פיזית ונפשית, ואפילו צמחו מכך, היו אנשים בעלי העמדה המשולבת הבאה:
האמונה העמוקה שבסופו של דבר יהיה בסדר והם יצאו מזה כשידם על העליונה,
לצד המחויבות העמוקה והנחושה להתייצב ככל שיידרש מול העובדות המרות של המציאות הנוכחית.
כשסטוקדייל מדבר על "להתייצב אל מול העובדות המרות",
הוא קורא ללקיחת אחריות אישית ולנקיטת פעולות אקטיביות עקביות, מתמידות ונחושות,
השונה מ"חשיבה חיובית מדי" המנותקת מהמציאות, מהטמנת הראש בחול או מה-"יהיה בסדר" הישראלי.
פרדוקס סטוקדייל מלווה אותי מזה שנים רבות, ואני נזכר ומשתמש בו במיוחד בתקופות קשות.
הוא מזכיר לי להיזהר מאופטימיות-יתר ומפסימיות נואשת.
הדברים הם לא מושלמים והם גם לא סוף העולם.
תפקידי – תפקידנו הוא לעשות כמיטב יכולתנו ככל שיידרש,
ולהאמין שבסופו של דבר הדברים יתפתחו לטובה.
"סטוקדייל" זה עכשיו.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
