בערב יום הזיכרון פרסמתי פוסט עם חמש מחשבות אישיות שעורר עורר הרבה תגובות (רובן נשלחו אלי באופן אישי).
אחת התגובות (בהתייחסות למחשבה מספר חמש ולדבריו של רפי פרץ, הרב הראשי של צה"ל) התפתחה לדיאלוג הבא:
היא:
לרוני
כאשר אני שומעת את הרב הראשי או את החזן מתפלל בטקס לחללי צהל זה מקומם אותי.
עד כמה הצביעות של החרדים גדולה. הם מדברים על הקרבה ובעצמם לא מוכנים להקריב כלום.
אם יש קדושה בעייני היא קדושת החיים במיוחד של נשמות טהורות וצחות של צעירינו המשרתים בצבא.
צריכים לחפש את כל הדרכים למנוע הקרבה זאת ,ולחפש רק כיצד נעזור לחיי השני
א.
אני:
א. שלום,
אני מנחש שכשאת קוראת שהרב הראשי של צה"ל מדבר על מסירות נפש זה מתחבר אצלך לחרדים, לאי שוויון, לסחטנות ולצביעות ולעוד הרבה דברים שמקוממים אותך.
גם אותי צביעות וסחטנות מקוממים.
באופן אישי, אני מנסה להפריד בין מה שעולה בי לבין הסיפורים והשיפוטים שקופצים לי על אדם או על ציבור שלפעמים איני מכיר.
כל אדם הוא יותר מרק כותרת כזו או אחרת שאדביק עליו.
ספציפית לגבי רפי פרץ, הרב הראשי של צה"ל –
מהמעט שקראתי עליו הוא טייס מסוק, מדריך לשעבר בבי"ס לטיסה, בניו משרתים בתפקידים קרביים בצבא,
הוא השתתף בלא מעט מלחמות וקרבות ומביע בצורה חד משמעית את עמדתו נגד סירוב פקודה.
אני חושב שהתמונה שהצטיירה לך עליו כשקראת את מה שנכתב במייל למטה קצת שונה מזה…
שבוע מבורך ומלא…
רוני
היא:
לרוני
אני מסכימה שאי אפשר להכליל אבל, אין מקום לדת בצה"ל.
יש מקום לערכים שאולי הדת היתה צריכה לייצג אם היא לא היתה מיוצגת בידי סרסורי דת.
זה שהרב הראשי לצה"ל הוא יוצא צבא זה רק מראה על היוצא מן הכלל ולא על הכלל.
על כל פנים ברגע שהחרדים ניכסו לעצמם את הדת ,כל חובש כיפה ובעל זקן עבות, מייצג בעיני אותם.
את סחטני הקופה הציבורית.
אתה בודאי אומר לעצמך הו, הנה אשה מלאה כעסים…
כן, אבל אני מאמינה שהיה יכול להיות פה טוב יותר מבלי שישתלטו לנו על החיים ועל הפוליטיקה
א.
אני:
הי א.,
כשאני קורא את התשובה שלך עולה בי הרבה עצב.
על כמה קשה לנו לראות את זה את זה,
על המורכבות של המצבים הללו וכמה מהר אנו מופעלים,
על הכאב שכ"כ הרבה אנשים חווים,
ובעיקר בעיקר, על אנרגיה עצומה של כעס והאשמות הדדיות שנוגסת בנו ופוגעת לנו בחיים.
לילה טוב,
רוני
היא:
לרוני
תשובה כזאת היא בבחינת התעלמות מן המציאות.
מי שלא רוצה לראות אותנו זה החרדים.
אם בן של חרד הולך לצבא יושבים עליו שבעה.
ההתעלמות שלנו של הלא חרדים הביאה לכך שהם מתעלמים מקיומנו ומכריזים השכם והערב שהם יהיו בקרוב הרוב ואנו נהיה כפופים להם.
כששאלו את הרב ומי יפרנס, ומי ילך לצבא הוא ענה – אז יבוא המשיח.
אם אתה מוכן לקבלם, להבינם, כשהם רואים בך משרתם, ואם אתה מקווה לביאת המשיח, אני חוששת לגורלו של עם זה.
קרא את הספר של אפרים סידון " מעשה בסיפור מלא תמהון, על האי הקטן האי הגיון" ואולי שם יענו לך מי שונא את מי.
אני איני שונאת אותם.
אני אוהבת מדי את עמי כדי להמשיך לתת להם לעשות בנו מה שהם רוצים.
א.
==========================
עד כאן תחלופת המיילים בינינו.
רגע לפני שאתם ממשיכים לקרוא את ההמשך אני מזמין אתכם לעצור.
לבדוק מה עולה בכם עכשיו לאחר שקראתם את תחלופת המיילים הזו.
מה משוך את תשומת הלב שלכם עכשיו?
האם יש רגש מסוים שנוכח כרגע?
כמה מחשבות שלי:
– המהירות שבה אנו שופטים ומאשימים אדם מסוים (שאנו מכירים או שאיננו מכירים), מלבישים עליו את התפישות שלנו והופכים אותו לאויבנו.
– כמות ועוצמת הכאב, התסכול, הכעס, החשש וחוסר האונים שיש בתוכנו ואיך כל משפט או מילה יכולים להיות טריגרים להפעלה של זה.
– האתגר העצום שבלראות את האחר כאדם, כבן-אנוש, עם רגשותיו וצרכיו. במיוחד אם הוא מתבטא בצורה מסוימת שקשה לנו להקשיב לה.
– ואז…. אם דיאלוג 1:1 הוא מורכב… איך אפשר בכלל לעשות את זה בקרב קבוצות או ציבורים שלמים? (במדינה, בארגון עסקי, בין משפחות).
– הלגיטימיות והחשיבות של הצרכים שעומדים בבסיס הכאב והפחד. ההכרה בכמיהה למלא אותם או לשמור שלא ייפגעו. ואיך לפעמים מהמקום הזה אנו משיגים את ההיפך.
– לשפוט, להאשים או לתייג אותי ואת דעותיי זו רק עוד דוגמא לשיפוטיות שמרחיקה אותנו מעצמנו ומאחרים.
– לשפוט, להאשים או לתייג את א. ואת דעותיה זו רק עוד דוגמא לשיפוטיות שמרחיקה אותנו מעצמנו ומאחרים.
*****
השבוע לקחתי חלק בעשרות דיאלוגים עם מאות אנשים.
במסגרות עסקיות, משפחתיות, חברתיות ועוד.
שיחות של 1:1 ודיונים מרובי משתתפים.
הרבה דילמות, קונפליקטים, החלטות חשובות, חוסר וודאות.
עולם דינמי ומשתנה. קצב גבוה.
סיטואציות מורכבות, צרכים שונים, פוטנציאל נזק לכל בחירה.
לחץ להחליט כי חשוב וקושי להחליט כי לא ברור מה נכון ומה הכי טוב.
בד"כ בלי תשובה פשוטה או פתרון אופטימלי.
דיאלוג המיילים עם א. הוא רק דוגמא אחת (ולא המורכבת ביותר).
אני סוגר את השבוע עם שתי תחושות חזקות:
1) ענווה.
הכרה במורכבות של מצבים ותהליכים.
הכרה במורכבות של אנשים ושל ההיסטוריה.
הכרה בכך שיש גבול למה שאנו יכולים לעשות לבדנו,
במקום מסוים, בזמן מסוים, עם קבוצה מסוימת, במצב מסוים.
2) אמונה ותקווה.
בחשיבות של התקשורת המקרבת ובמה שיש לה להציע.
לכל אדם. למשפחה. לארגון. לחברה. לעולם.
עכשיו יותר מתמיד.
תקשורת מקרבת כתשתית למערכות יחסים ולשיתופי פעולה מנצחים.
כמשאב קריטי לחיים מלאים בעידן הנוכחי.
אין הרבה דברים שאיננו מסוגלים לעשות ביחד אם אנו באמת רוצים.
*****
אני מקווה שהפוסט הזה היה בעל ערך עבורכם.
שתי הזמנות:
1) מעניין אותי מאוד לשמוע מה הוא מעורר בכם אם בא לכם לשתף.
אתם מוזמנים לשלוח לי מייל אישי או לכתוב תגובה כאן למטה ובכך לתרום גם לנראות ולדיון הקבוצתי.
2) אם אתם מנהלים בחברה עסקית ומעוניינים לבדוק איך תקשורת מקרבת יכולה לסייע לכם
לקדם מטרות חשובות בעולם מורכב ואינטנסיבי ובצורה אנושית ואכפתית צרו איתי קשר…
שבת שלום וחיים מלאים,
רוני