אדם טייל על חוף הים כשלפתע הבחין בילד מתכופף,
אוסף במהירות דברים קטנים מהחול ומשליך אותם בעדינות אל תוך הים.
הוא ניגש אל הילד ושאל: "איש צעיר, מה אתה עושה?"
ענה הילד: "זורק כוכבי ים בחזרה אל המים.
השמש נמצאת כבר גבוה בשמיים ועוד מעט הגאות תסתיים.
אם לא אזרוק אותם חזרה הם ימותו."
"ילד חביב," אמר האיש,
"שמת לב כמה גדול החוף שכאן?
האם אתה מתאר לעצמך כמה אלפי כוכבים נמצאים לאורכו?
האם אתה חושב שמה שאתה עושה באמת משנה משהו למישהו?"
חשב הילד לרגע, הרים כוכב ים נוסף, השליכו למים ואמר:
"כן. זה משנה לכוכב הזה."
**
בסיפור על הילד וכוכבי הים (מקור הסיפור לא ידוע),
הילד לא יכול להציל את כל כוכבי הים אך הוא עושה כל שביכולתו בכדי להציל חלק מהם.
האדם המבוגר מיואש וסקפטי, אך הילד ממשיך בשלו.
הסיפור מדגיש את ההשפעה העצומה שיכולה להיות לאדם אחד, לכל אחד מאתנו.
"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
יש בתפיסה-אמונה הזו משהו מחזק שנותן הרבה כוח ותקווה.
אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל אנחנו יכולים לעשות משהו.
והמשהו הזה הוא הרבה, לפעמים אפילו עולם ומלואו.
**
ומה אם זה באמת לא מספיק?
מה אם עזרה מקומית לאדם אחד, אמנם עוזרת לאותו אדם,
אך אינה מספיקה ברמה המערכתית,
ובכך למעשה עלולה להזיק, כי כשאנחנו מתמקדים בעזרה מקומית,
אנחנו נמנעים מטיפול בשורש הבעיה או בשינוי המערכת?
על פי סיפור אחר, אדם הולך לצד נהר כשלפתע הוא רואה מישהו שעומד לטבוע מנופף בידיו וקורא לעזרה.
מבלי להסס הוא קופץ למים, שוחה לעברו, תופס בידיו ומחלץ אותו לעבר הגדה.
האדם שחולץ מודה לו בהתרגשות וממשיך לדרכו.
המחלץ מתמלא בתחושת משמעות ומרגיש סיפוק עצום.
הוא ממשיך ללכת לאורך שפת הנהר כשלפתע הוא רואה אדם נוסף שעומד לטבוע.
מבלי להסס, הוא קופץ שוב למים, ומציל גם אותו.
מעניין ששני אנשים היו על סף טביעה בזמן כל-כך קצר הוא חושב לעצמו.
כשזה קורה בפעם השלישית הרביעית, המחלץ כבר ממש עייף.
הוא לא בטוח כמה זמן יחזיק מעמד ואין לו מושג מדוע כל-כך הרבה אנשים מוצאים עצמם על סף טביעה בנהר.
כשהוא מביט קדימה במעלה השביל הוא מזהה גשר קטן וצר שאנשים נופלים ממנו למים.
הוא רץ לכיוון הגשר, בונה מעקה בטיחות, ובכך מונע נפילות נוספות.
מאותו רגע אף אחד לא נופל ואין את מי להציל.
במקום להציל כל טובע וטובע הוא זיהה את שורש הבעיה ונתן לה פתרון מערכתי.
**
הסיפור הראשון קורא ללקיחת אחריות אישית ומזכיר שלכל אחד מאיתנו יש השפעה עצומה.
גם אם איננו יכולים לשנות הכול, אנחנו יכולים לשנות הרבה.
מה שאנו עושים משפיע ומשנה.
הסיפור השני קורא לחשיבות של טיפול בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה.
במקום להציל שוב ושוב אנשים שנקלעו למצב קשה,
עדיף לטפל בגורמים שהובילו למצב הזה ובכך למנוע מאנשים נוספים להגיע לאותו מצב.
במקום לטפל נקודתית בבעיות שחוזרות על עצמן, עדיף להשקיע מאמצים בשינוי מערכתי.
**
בתקופה הנוכחית אנחנו משופעים בבעיות מערכתיות מורכבות המשפיעות על בני אדם רבים.
לדוגמא: אקלים, יוקר מחיה, חינוך, בריאות, קיטוב, אלימות, טרור, שטחים-התיישבות.
השבוע, כשנזכרתי בשני הסיפורים הללו, עלו לי מספר שאלות ותהיות:
– איך יודעים מתי נכון להתמקד בהצלת כוכב בודד גם אם איננו יכולים להציל את כולם,
ומתי עדיף להניח לכוכבים ולהתמקד בפתרון מערכתי כולל,
גם כשלא בטוח שנצליח, או שייקח זמן רב עד שנראה השפעה כלשהי?
– האם מספיק להוות דוגמא אישית בהתנהלות שלנו ("היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם"),
ובכך להשפיע על סביבתנו הקרובה, או שעלינו להפנות חלק מהמשאבים שלנו לשינוי מערכתי רחב ומורכב יותר?
– איך שומרים על עצמנו מהצפה, שחיקה או איבוד רגישות,
כשנחשפים שוב ושוב למצוקה של הרבה "כוכבי-ים" ואנשים שאיננו יכולים לעזור להם?
– האם הילד בסיפור על כוכבי הים יחזיק באותה רגישות, אופטימיות ונחישות גם לאחר הכוכב המאה?
– יכול להיות שהמבוגר הסקפטי היה פעם ילד שבאיזשהו שלב נשחק והתייאש?
– האם כשאנו מתמקדים בסביבתנו הקרובה (משפחה, ארגון, קהילה) אנו באמת מצילים עולם ומלואו ותורמים לשינוי עצום,
או שזה רק סיפור המאפשר לנו להישאר במרחב נוח ובר-עיכול, לחוש סיפוק ומשמעות,
כשלמעשה אנו נמנעים מלקיחת אחריות גדולה יותר?
איפה אתם?
מה עולה לכם כשאתם קוראים את המילים הללו?
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר