ביומיים האחרונים אני בעיקר שותק.
ביום שני אחה"צ הופיעה לה צרידות רצינית שהתפתחה לאיבוד קול.
הגרון לא כואב ואין בעיה לבלוע, פשוט לא יוצאים צלילים כשאני מנסה לדבר.
ארבעים ושמונה השעות האחרונות אפשרו לי לחוות מה זה להיות חסר קול.
ביומיים הללו התחדדו לי כמה וכמה שיעורים ואני רוצה לשתף אתכם בחלק מהם.
1.שיעור ראשון בענווה: יש גבול למה שאני יכול לעשות.
כשהצרידות החלה לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות וניסיתי להמשיך כרגיל.
בשעות הראשונות הצלחתי אם כי זה דרש ממני מאמץ יותר גדול.
אחרי זמן מה הקול הלך ונעלם בלי קשר לכמה התאמצתי.
בשלב הזה גם כשהיה מאוד חשוב לי לומר משהו או להיפגש עם מישהו זה כבר הפך להיות לא מובן מאליו.
לא הכול בשליטתי.
2.שיעור שני בענווה: העולם מסתדר בלעדיי.
היומן שלי היה עמוס ביומיים הללו בהרבה פגישות אישיות וקבוצתיות.
כולן "חשובות" ו"בעלות ערך גבוה".
השבוע גיליתי שהעולם מסתדר בלעדיי.
עם כל החשיבות של הפגישות והערך שאני יכול לתרום.
חלק מהמפגשים נדחו לשבוע-שבועיים הקרובים ואחרים פשוט התבטלו.
תהליכים חשובים ממשיכים לרוץ בלעדיי.
3.נקודות מבט.
כשחברה טובה שמעה שאיבדתי את הקול היא הזמינה אותי לבדוק "מה אני צריך להגיד למישהו ונמנע..?".
אותה חברה שיתפה אותי שזה מה שהיא שואלת את עצמה בכל פעם שמשהו דומה קורה לה.
הודיתי לה על ההזמנה ואמרתי לה שהשאלה שמרגישה לי יותר מדויקת עבורי היא:
"איפה אני צריך להגיד/לעשות פחות ויותר להקשיב?".
אני בטוח שכל אחת מהשאלות הללו תזמן תשובות חשובות ומעניינות.
אותו מצב, שתי נקודות מבט שונות, שתי שאלות המניעות תהליכים שונים.
4.להיות מוכן לקבל.
ביום שלישי בבוקר עוד השתתפתי בישיבת מנהלים שהיה חשוב לי להיות בה.
עיקר הישיבה הוקדש לסבב שיתוף של כל המנהלים.
נטול יכולת לדבר, רשמתי את הנקודות המרכזיות על שקף שתכננתי להציג.
אחת המנהלות הציעה להקריא את המילים עבורי.
לפני שהיא הציעה, אפילו לא חשבתי לבקש עזרה.
משהו בי רצה להסתדר לבד.
כשנעניתי להצעה בחיוב אותה מנהלת לקחה את זה כמה צעדים קדימה והפכה להיות "הקול" שלי.
כשאנשים שאלו שאלות היא היתה קשובה ללחישות שלי,
נתנה את הפרשנות לפי הבנתה ובדקה איתי אם ועד כמה זה מדויק.
העזרה שלה הקלה עלי מאוד וסייעה לנקודות המפתח שלי לעבור.
לפעמים מוגבלות שכזו היא הזדמנות לקבל עזרה נדיבה.
בכדי שזה יקרה צריך להיות מוכן לקבל.
5.שיפוטיות: בימים הללו איני מנומס.
או לפחות כך זה נתפש ע"י חלק מהאנשים בסביבתי.
לא השבתי לשלום של אדם שעבר לידי.
עניתי בהנהון בלבד לשאלות של שומר בחניון.
כששאלו אותי בבית הקפה מה אני רוצה פשוט הצבעתי בלי לומר בבקשה.
ראיתי אנשים שאני מכיר ולא ניגשתי לדבר איתם .
איך כל זה התפרש השבוע ע"י מי שהיה בסביבתי?
יכול להיות שחלקם ראו בי מתנשא, לא נחמד, סנוב וכולי.
המרחק בין הסיפור שלהם לסיפור שלי יכול להיות גדול מאוד.
כמה פעמים ביום אנו שופטים אנשים ומלבישים עליהם את הסיפור שלנו
כשלמעשה אין לנו מושג מה הסיפור שלהם?
6.נוכחות. להיות קיים.
ביומיים האחרונים הרגשתי קצת מה זה לא להיות קיים.
מי שלא הסתכל עלי לא ראה אותי.
הייתי די שקוף.
אם לא מקשיבים לי באמת בימים האלו לא מבינים אותי.
מתוך המוגבלות הזמנית אני חווה את התלות בתשומת הלב של מי שאני בא אתו במגע.
בקרב שבטים מסוימים באפריקה, נוהגים לברך זה את זה במילה "סאוו- בונה" (Sawu Bona) במקום ב"שלום".
משמעות המילה היא "אני רואה אותך".
התגובה השגורה לברכה הזו היא "סיקהונה" (Sikhona) ומשמעותה "אני כאן".
הסדר חשוב ואינו מקרי: לפני שאני מבחין בך אינך קיים.
ברמה מסוימת, כשאני מבחין בך, אני יוצר אותך ומביא אותך לחיים.
כמה אנשים שעברו לידכם ראיתם היום?
כמה אנשים שעברו לידכם לא ראיתם היום?
7.חופש.
עם כל המוגבלות והאתגר יש משהו משחרר בלא להיות מסוגל לדבר.
לא לענות לצלצול טלפון.
לא להשיב להודעות.
לשבת משוחרר מהצורך להגיב לכל מה שנאמר.
הורדת הילוך. פחות תזזיתיות.
פחות ממשקים. יותר שקט.
מיקוד בדברים מסוימים והכרחיים.
8.סקרנות והכרת תודה.
הבוקר התעוררתי מבלי לדעת אם יש לי קול.
שיחקתי עם המחשבה הזו כמה דקות ואז ניסיתי להוציא הגה בעדינות, כדי לא להכביד על המיתרים.
הקשבתי בתשומת לב סקרנית למה שיוצא. אם יוצא.
הבוקר לא יצא יותר מדי.
מה שאנו כל כך מורגלים בו ממש לא מובן מאליו.
קול הוא רק דוגמא אחת כמובן, יש אינסוף כאלה.
העובדה שב- 99.9 אחוז מהמקרים כל "המערכות" שלנו פועלות בטבעיות כל יום מחדש היא לא פחות מפלא.
עד שאיננו מאבדים משהו קשה לנו להבין את זה.
חבל שאיננו זוכרים ומעריכים את זה יותר ביום-יום.
*****
שמונה שיעורים אישיים מהיומיים האחרונים.
אם בא לכם לשתף במה השיעורים הללו מעוררים בכם או להוסיף שיעורים משלכם אשמח מאוד לשמוע !
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
** להצטרפות לרשימת התפוצה ולקבלת מסרים דומים ניתן להכניס את פרטיכם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.