לפני כמה שבועות פנתה אלי מנהלת מנוסה וביקשה עזרה.
"יש לי אתגר גדול עם אחד העובדים המובילים שלי.
ניסיתי הרבה דברים ושום דבר לא מקדם את המצב.
אני מאבדת סבלנות ובקצב הזה מהר מאוד הוא יעזוב או שאני אעזיב אותו.
מצד אחד אין לי אנרגיות להתעסק בזה ואני חושבת שהוא מגזים כבר.
אבל מצד שני הוא באמת עובד מסור ומקצועי ויהיה פספוס גדול אם ניפרד.
ברור לי שאני מחמיצה משהו אבל אני לא יודעת מה…
יש לנו שיחה קריטית בעוד כמה ימים. שיחה של להיות או לחדול.
יש משהו שאתה ממליץ לעשות ?"
ככה התחילה השיחה שלנו.
הפרטים פחות חשובים.
במשך כחצי שעה הקשבתי לה באמפטיה,
חידדנו את הצרכים שלה,
ניסינו להיכנס לנעלי העובד ולהבין אותו.
אפילו ייצגתי אותו בסימולציה מולה בצורה שהרגישה לי הכי מדויקת.
בסוף השיחה היא הרגישה הקלה ואמרה שכמה דברים התבהרו לה.
שהיא מוכנה יותר לשיחה עכשיו.
ושיש לה אפילו טיפ-טיפה תקווה.
במשך כמה שבועות לא שמעתי ממנה.
הייתי מאוד סקרן אבל לא שאלתי כלום.
לפני כמה ימים הגיע ממנה המייל הבא:
(ההדגשות הן תוספות שלי)
"הי,
בסה"כ היה עימות טוב – הקשבתי לו, הקשבתי עוד, ואז הקשבתי עוד קצת.
היתה לו כ"כ הרבה אשמה כלפי שכל מה שיכולתי זה רק להקשיב: הוא אמר שאני חוסמת אותו, לא נותנת לו מקום, הורגת את היצירתיות שלו, לא נותנת לו לעשות דברים חדשים והכי חשוב, לא נותנת לו אף פעם משוב.
רק הקשבתי לו וחזרתי על מה שהוא אמר.
זה לקח שלוש פגישות של שעה וחצי כל אחת שבהן הוא האשים ואני הקשבתי.
הוא לא היה מסוגל עדיין לשמוע אותי אז החלטתי פשוט להיות שם אתו ולהקשיב.
הוא לפחות הכיר בכך שיש לנו בעיה – מבחינתו, בשלב הזה זו היתה אשמתי.
אז הגיעה הפגישה הרביעית ובה אמרתי לו שעד כה הקדשנו את רוב הזמן בדיבור על מה שאני עשיתי לו ולא על מה הוא רוצה מעצמו ומה הוא מוכן לעשות כדי להגיע לשם.
זה עורר משהו אבל אחרי חמש דקות חזרנו ל"שגרה שלנו" ולכך שאני אשמה.
הפעם הגבתי שונה.
שיקפתי לו שהוא מבקש משוב וכשאני נותנת לו משוב שלא מוצא חן בעיניו הוא חוזר על דברים שאמר בעבר ולא מוכן לקדם את הדיון מעבר לאשמה.
שאלתי אותו אם הוא פשוט לא מוכן עדיין לכך (הייתי אמפטית ולא צינית).
הוא עצר, חשב קצת ואמר שהוא עדיין לא מוכן.
שאלתי אם הוא רוצה להמשיך לדבר על האשמה שלי ועל דברים שעשיתי.
כשהוא אמר "כן", פשוט עשינו את זה: הוא דיבר ואני הקשבתי 
אחרי הפגישה ניגשתי למנהל שלי וביקשתי ממנו לדבר אתו ישירות.
הנקודה שלי היתה שאם הדברים כ"כ גרועים אולי כדאי שהוא יעלה אותם בפניו וכך אולי הוא ישפיע וישכנע אותו להורות לי לעשות דברים אחרת.
המנהל שלי ראה את "התמונה" כמוני כך שלא הייתי מודאגת.
הייתי יותר סקרנית לראות האם אני מפספסת נקודה חשובה שאולי הוא יראה.
כשהם שוחחו הוא שאל אותה איפה האחריות שלו למצב. ואם המצב כ"כ גרוע למה הוא לא אמר או עשה דבר עד כה.
בנוסף, הוא הראה לו פרספקטיבות שונות לכל האירועים שהוזכרו.
לאחר השיחה עם המנהל שלי הוא חזר אלי ואמר שכעת הוא מוכן לדבר על החלק שלו. ושהוא רואה דברים אחרת עכשיו.
אני נותנת לו יותר מרחב לעשות את העבודה שלו וגם משוב ישיר.
היום הוא מבין שהוא המשפיע העיקרי על ההצלחה שלו.
ושהוא צריך לקחת אחריות על עצמו ועל הפעולות שלו.
אז יש קצת התקדמות….
אנחנו עדיין צריכים לטפל במערכת היחסים שלנו.
כרגע הכול מאוד עסקי וקורקטי. פחות חברי מבעבר.
שאלתי את עצמי אם מתחשק לי לתקן את זה כרגע או שנוח לי עם המצב כמו שהוא.
אני חושבת שהשקעתי מספיק בתהליך עד כה ושיחסים קורקטיים טובים לנו עכשיו.
אולי בעבר השילוב של חברות ומשוב ישיר בלבל אותו ולכן עדיף שכרגע אהיה יותר מנהלת ופחות חברה שלו.
זה לא מצב אידאלי אבל לתחושתי זה המיטב שאני מסוגלת לעשות כרגע בהיבט של זמן ומאמץ.
אולי גם הזמן יעשה את שלו.
אני יודעת שהמייל ארוך במיוחד.
היה חשוב וטוב לי לכתוב אותו.
אולי יום אחד תשתמש בו כדוגמא במאמרים ובהדרכות שלך
כמו תמיד – תודה על העזרה והאכפתיות ! “
אני בטוח שחלק מהמשפטים הבאים עוברים לכם בראש:
האם יש גבול להקשבה ???
היה צריך לחתוך את זה הרבה לפני !
עובדת כזו צריך לפטר מיד.
יש אנשים שמבינים רק כוח.
המנהלת הזו חלשה.
אני הייתי עושה את זה אחרת לגמרי.
בעיני אלו החיים האמיתיים.
אין פתרונות קסם או דרך קלה לסיים את הקונפליקט.
פוטנציאל ההפסד, איבוד האנרגיה והכאב פה הוא גדול (ברמה האישית והמערכתית).
מצב טעון עם הרבה משקעים ודברים שנשמרו בבטן.
אין טובים ורעים. חכמים וטיפשים. שחור או לבן. כל אדם הוא הרבה יותר מכותרת כזו או אחרת.
המציאות מורכבת. אי אפשר לעצור את הכול ולטפל בזה.
ההתנהלות ממשיכה לצד האילוצים והלחץ היום-יומי.
למנהלת יש עוד עובדים. לעובד יש פרויקט שהוא אחראי עליו. לשניהם יש משימות נוספות, משפחות וחיים שלמים.
אין וודאות תוך כדי התהליך איך הוא ייגמר ולאן הוא יתפתח.
מתי ועד כמה שווה להשקיע.
ייתכן שמסגרת העבודה אפשר לבחור עד כמה להשקיע.
ומה לגבי בני הזוג, הילדים וההורים?
כמה באמת בוחרים, מסוגלים ומחויבים לתהליך כה עמוק ונחוש עם האנשים החשובים בחיינו ?
מה המחיר שנשלם שם אם לא נעשה זאת..?
בתהליך שהמנהלת עברה והובילה אני מוצא סדרת צעדים אמיצים, נחושים ואמפטיים שמקדמים את התהליך בהמון חוכמה ורגישות.
בעיני היא לקחה אחריות מלאה תוך מיקוד בצרכים שלה ושל העובד שלה.
זו נקודת המבט הסובייקטיבית שלי כמובן.
הנה התשעה שזיהיתי (הם גם מודגשים בטקסט):
1. כוונה ומוכנות להשקיע בחיבור. לתת לזה זמן ועדיפות. למרות העומס שבו היא מצויה (3-4 פגישות בנות שעה וחצי)
2. הקשבה אמפטית לא שיפוטית בלי להתווכח, לתקוף או להתגונן ("החלטתי פשוט להיות אתו שם ולהקשיב")
3. הדהוד ושיקוף של דברי הצד השני.("חזרתי על מה שהוא אמר")
4. שיקוף של מה שקורה – תיאור מצב בלי פרשנויות ובלי האשמות.("אתה מבקש משוב וכשאני נותנת לך אתה חוזר על…")
5. בדיקה דיאלוגית עם הצד השני מה מתאים לו.("האם אתה פשוט לא מוכן עדיין ?")
6. הקשבה לתשובה ומוכנות ללכת איתה ("איני מוכן עדיין")
7. לקיחת אחריות על קידום המצב (פניה למנהל)
8. סקרנות ("מה יש פה שאולי אני מחמיצה ?")
9. בירור צרכים ובחירה מודעת בדרך פעולה (יותר מרחב + משוב + יחסים קורקטיים)
האמת, מרגש לקרוא את זה…
הדהימה אותי במיוחד היכולת שלה להתנהל כל בזמן אמת בשיחות שאפילו מהצד נשמעות כ"כ מאתגרות.
הצעד שהכי אהבתי בתהליך זו הבדיקה האמפטית (והלא צינית) האם הוא מוכן להתקדם מעבר לאשמה או שעדיין לא… אני מאמין שזה אחד הצעדים שקידמו מאוד את התהליך.
מעבר לעניין העסקי ולמערכת היחסים שלהן בעבודה אני בטוח שכל אחת מהן קיבלה שיעור מאלף ומשמעותי מאוד לחיים.
למנהלת ששיתפה אותי ושגם קוראת את הבלוג הזה – תודה רבה. מילאת אותי מאוד וגם למדתי ממך לא מעט !
אשמח לשמוע מה המקרה הזה מעורר בכם: מה אתם לוקחים ממנו? מה אתם מוצאים בו? מה עוד?
המאמר הזה קצת יותר ארוך מאחרים. האם הוא בעל ערך עבורכם? היה מעניין אתכם לקבל ניתוח של מקרים נוספים מדי פעם?
שבת שלום וחיים מלאים,
רוני ויינברגר
*******
סדנת ההקשבה האמפטית בעזרת קלפי רגשות וצרכים הקרובה שתיערך ביום רביעי 23/10 התמלאה בתוך כ – 24 שעות מרגע פרסומה.
לאור הביקוש אני מתכנן סדנה נוספת בשבועות הקרובים.
אתם מוזמנים לקרוא פרטים על הסדנה בקישור הבא.
רישום (ללא התחייבות) יכניס אתכם לרשימת המתנה כך שתקבלו הודעה מוקדמת לפני כולם.