לפני מספר ימים קיבלתי מייל ממנהלת:
"יש לי עובד שהוא מהנדס מעולה ומוכשר מאוד.
הוא צריך אימון במיומנויות רכות ובאיך לתקשר עם אנשים שונים בכל מיני מצבים.
האם תסכים לעבוד איתו?
האם יש קורס שאתה ממליץ שייקח?"
די מפתה…
במיוחד לאור התשוקה שלי לנושא,
הידיעה של איך שינוי קל במיומנויות בתקשורת יכול "להטיס" אותו קדימה,
וגם בגלל החיבה למנהלת המסוימת שפנתה אלי.
אבל…
יש פה עניין קטן…
אני לא באמת מאמין שאנחנו יכולים לגרום למישהו אחר להשתנות.
גם אם אנו בטוחים שזה הדבר הכי חשוב, נכון, הכרחי ומדויק עבורו.
ולכן, במקום לענות ב"כן" או ב"לא",
שאלתי אותה את שתי השאלות הבאות:
– "האם הוא פתוח ללמידה?"
– "האם הצורך הגיע גם ממנו או רק ממך?"
והוספתי: "אם הוא מעוניין, מוכן ומחויב ללמידה אשמח להיפגש איתו
כדי להבין טוב יותר את האתגר שלו ואת צרכיו לפני שאני ממליץ על כיוון או על תהליך"
כשאנו חושבים שאנחנו יכולים או צריכים לגרום למישהו להשתנות,
אנו מאמינים שמשהו בו לא בסדר, מקולקל, שבור.
ובמצב הזה אנו רוצים לתקן אותו.
ההתייחסות פה דומה להתייחסות לחפץ ומחמיצה את האדם שמולנו.
כשאנו רוצים לעזור למישהו,
פעמים רבות אנו באים "מלמעלה".
מלאי כוונות טובות אולי אבל רואים את עצמנו בצד הנותן / החזק / העליון
ואותו בצד המקבל / החלש / הנזקק.
כשאנו באים לשרת,
ההסתכלות היא בגובה העיניים.
אנו רואים את האדם השלם שמולנו.
אנו מאמינים ביכולת שלו לפעול ולקחת אחריות,
מכבדים את הרצון ואת זכות הבחירה שלו.
אני מאמין שאנחנו לא באמת יכולים לגרום למישהו אחר להשתנות…
וגם, שאנחנו לא באמת יכולים למנוע או לעצור שינוי עבור מי שהחליט שזה מה שהוא רוצה !
מה דעתכם…?
אגב, אהבתי מאוד את התשובה שקיבלתי מאותה מנהלת:
"אחלה שאלות.
תן לי לבדוק את הנושא ולחזור אליך.
תודה על העזרה !"
אני מאחל לך שבוע מלא וממלא,
מכל הלב,
רוני ויינברגר