היא:
"אאלץ לצאת מהסדנה בשעה 15:00 לחצי שעה.
אני מצטערת וממש לא רוצה להפסיד כלום אבל זימנו אותי לישיבה דחופה ופשוט אין לי ברירה".
אני:
"תודה על העדכון.
רק שימי לב שאת בוחרת ולא נאלצת לצאת בשלוש".
*****
תחלופת המשפטים הללו התנהלה באחת ההפסקות בסדנה שהעברתי אתמול ביני לבין משתתפת.
נושא הבחירה ולקיחת האחריות הוא אחד הנושאים המרכזיים בתקשורת מקרבת.
אנו שואפים שהמילים והמעשים שלנו ינבעו מתוך מקום של בחירה, אחריות ורצון,
בשונה ממקום של פחד, אשמה, בושה, חוסר ברירה, חשש מעונש או רצון לפרס.
החוויה הראשונית של אותה משתתפת היתה חווית חוסר ברירה.
בסדנת תקשורת מקרבת זוהי "הרמה להנחתה" בתזמון נפלא.
בדקתי עם אותה משתתפת אם תרצה להשתמש באירוע כדי למנף את הלמידה ולשמחתי היא הסכימה.
רגע לפני שאשתף אתכם בתהליך שעברנו הנה תהליך טראגי וצפוי שרבים מאתנו חווים ועוברים ביום-יום.
חמשת השלבים של "מעגל האימה":
1. מישהו מבקש מאתנו משהו או אנו חושבים שמישהו מצפה מאתנו למשהו שלא מתחשק לנו לעשות.
2. אנו אומרים "כן" ועושים את זה למרות שאיננו רוצים. ( כי לא נעים לנו / אנו מרחמים עליו / חושבים שאין ברירה / לא רוצים לפגוע וכו')
3. העשייה מעוררת תסכול הולך וגובר כתוצאה מפגיעה בצרכים שלנו. תחושת קורבנות.
4. התסכול מוביל לכעס, שיפוט וביקורת על האחר ש"מכניס אותנו" למצב הזה וש"אשם" בכך שצרכינו נפגעים.
5. ריב / פיצוץ / ניתוק / התרחקות.
אנו מתחילים את "מעגל האימה" במחשבה שאנו עושים טובה למישהו או לעצמנו,
מתוך כוונה לא לפגוע בו או בקשר אתו.
אנו מסיימים את המעגל בהתרחקות מאותו אדם ובפגיעה בקשר אתו.
פעמים רבות את אותו דבר שרצינו להשיג איבדנו.
אז איך עוצרים את "מעגל האימה" הזה?
לוקחים אחריות על עצמנו ועל המצב.
מפסיקים לזרוק את האחריות על אחרים ולהאשים אותם.
מבינים שיש פה בחירה שלנו ושתמיד יש ברירה. תמיד.
אף אחד לא באמת כופה עלינו שום דבר. אף פעם.
עבור אותה משתתפת בסדנה, החוויה הראשונית היתה חוסר ברירה.
יש פה ישיבה שנקבעה והיא חייבת להשתתף בה.
המשתתפת האמינה שהמנהלת מצפה ממנה לקחת חלק בפגישה
והיא חששה מתגובת המנהלת במידה ותבקש להישאר בסדנה.
בסיפור שהיא סיפרה לעצמה מישהו כופה עליה משהו שהיא לא רוצה והיא נאלצת להתיישר.
ובגלל שהיא נאלצת אז היא גם לא "אשמה" ביציאה מהסדנה. פשוט אין לה ברירה…
שומעים את המנגינה? אשמה, חוסר ברירה, כפייה…
אחרי עבודה קצרה יחסית, הסיפור התחיל להשתנות:
העובדת גילתה שבעצם חשוב לה להיות בישיבה.
זו הזדמנות להשפיע והיא מקווה לנתב את הישיבה לכיוונים הנכונים בעיניה.
היא מאמינה שאם תהיה שם אולי תוכל לקחת נתח משמעותי יותר בפרויקט שייווצר.
בנוסף, הנוכחות שלה בישיבה תתרום לנראות שלה ולהערכה כלפיה.
ומעבר להכול, זו הזדמנות עבורה לתרום לפעילות חשובה ומרכזית של הקבוצה שלה.
כל כך הרבה צרכים חשובים בישיבה אחת !
בשלב הזה שאלתי את אותה משתתפת לגבי הדילמה.
האם בכלל יש התלבטות בין ההשתתפות בישיבה לבין הקורס?
השאלה הזו חידדה לעובדת (ולנו) שחשוב לה להישאר בקורס,
מכיוון שהיא חווה לימוד משמעותי ולא רוצה לפספס חלקים שיועברו בהיעדרה.
בנוסף, הסדנה הזו הוא מעין פרגון מהנה וחוויתי שלה לעצמה שחבל לה לקטוע.
שומעים את השינוי במנגינה?
עברנו מאשמה, חוסר ברירה, כפייה ותסכול
לבחירה בין צרכים חשובים, לחיבור ולאחריות אישית.
אנרגיה שונה לגמרי בלי קשר למה תהיה הבחירה בסופו של דבר…
ישנן שתי דרכים אפקטיביות לצאת ממעגל האימה של חוסר ברירה, קורבנות והאשמות.
בשתיהן הדגש הוא על בחירה:
1. לבחור ב"לא"
כשאנו אומרים "לא" לבקשה אנו בעצם אומרים "כן" לצרכים חשובים שלנו.
איננו אומרים "לא" לאדם אלא לבקשה המסוימת שלו.
איננו נגדו אלא בעד הצרכים שלנו.
ברמה מסוימת כשאנו בוחרים לומר "לא" אנו מכבדים את האדם כי אנו מאמינים שהוא יוכל להסתדר בלעדינו.
אנו מכבדים גם את הצרכים שלנו ולא פוגעים בהם רק בגלל אג'נדה של מישהו אחר.
אנו אומרים לא לבקשה ספציפית אך יכולים להקשיב לצורך ולנסות לתת לו מענה בצורות ובזמנים אחרים.
2. לבחור ב"כן"
אנו בוחרים לעזור, לעשות, לתמוך או לסייע מתוך הבנה שיש לנו ברירה.
כשאנו בוחרים אנו לוקחים אחריות על הבחירה שלנו ולא מפילים אותה על האחר.
אנו מתחברים לצורך חשוב שלנו ושל האחר שמשרת את ה"כן" כרגע ושחשוב לנו לתת לו עדיפות.
אנו בוחרים כשזה משרת גם אותנו ולא רק את האחר.
אנו נותנים מענה לצרכים האחרים שלו בדרך אחרת.
ורק כדי לסגור את האירוע:
במקרה המסוים שלנו אותה משתתפת בחרה ב"כן".
היא בחרה להשתתף בישיבה ולתת מענה להרבה צרכים חשובים שלה ושל אחרים.
ולגבי הפסד חלק מהסדנה: אני מאמין שאת הלימוד והחוויה שלה היא "הרוויחה" 
שבת שלום וחיים מלאים בבחירות ובאחריות,
רוני ויינברגר
** להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת מסרים דומים ניתן להכניס את פרטיכם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.