"גדודים של ערבים" לוחץ על כפתור הפחד.
זהו כפתור יעיל מאוד שמניע לפעולה מהירה.
מנגנון הישרדותי קדום ועוצמתי.
אני מאמין (וזו רק דעתי הלא מלומדת)
שאנרגיית הפחד ניצחה גם את הבחירות הנוכחיות.
פחד משינוי. פחד מהתדרדרות. פחד מהשונה. פחד ממוות.
בד"כ אנרגיית הפחד מגיעה עטופה באנרגיה של שנאה, כעס, שיפוטיות ואלימות.
מחשבתית, מילולית, חברתית, פיסית.
גם הפעם.
היה לי קל לזהות את האנרגיה הזו מסביבי.
לראות אותה טבועה ב"דמויות האויב" המקיפות אותי.
לקח לי קצת יותר זמן לפגוש את האנרגיה הזו בתוכי.
לשים לב לשנאה שקיימת בתוכי כלפי אנשים מסוימים.
לכעס ולשיפוטיות שיש בי כלפי ציבורים שלמים.
(האמת, קצת לא נעים להודות שזה המצב… )
רק אחרי שפגשתי את האנרגיה הזו בתוכי,
יכולתי לפגוש יותר ויותר את הפחד שבי.
פחד משינוי. פחד מהתדרדרות. פחד מהשונה. פחד ממוות.
ואחרי שביקרתי בפחד, פתאום שמתי לב לעייפות ולעצב.
הם יותר עדינים וקצת קשה להבחין בהם.
היום משהו בי מאוד מוטרד (זו המילה "המכובסת" למפוחד), עצוב ועייף.
איך עוברים מאנרגיה של פחד לאנרגיה של אהבה ?
איך עוברים מאנרגיה של "נגד" לאנרגיה של "בעד"?
לפעמים המעברים האלה נראים בלתי אפשריים.
תהליכים תודעתיים מקובעים שממש קשה לשנות.
גם ברמה אישית ועל אחת כמה וכמה ברמה לאומית.
אין לי מושג איך עושים את זה.
אם בכלל.
בטח לא היום.
אז היום אני עסוק בלנשום.
ליצור את החיבור לפחות עם עצמי.
גם זה קשה מאוד.
באורח פלא,
אחרי שאני מכיר בפחד, בעצב ובעייפות משהו בי קצת נרגע.
בדגש על קצת.
מחר כבר נראה…
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
* להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת מסרים דומים ניתן להכניס את פרטיכם בצד שמאל למעלה. פרטיות מובטחת.