יום שישי לפני שבועיים.
מפגש הכנה אחרון לקראת מסע לאתיופיה.
מתחילים בסבב שיתוף.
הרבה התרגשות בחדר.
מגיע תורי:
"המסע הזה תקוע לי כמו עצם בגרון עכשיו.
זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות.
מזל שהתחייבתי לפני כמה חודשים"
**
אתמול, יום חמישי, חזרה לעבודה.
מפגש עם אסתר, המנקה מקומה שביעית.
אסתר שלא הרשתה לי ליסוע ("מסוכן מדי").
חיבוק…
שלוש מתנות קטנות …
סיפורים…
התרגשות גדולה…
עוד חיבוק.
ועוד אחד.
אנחנו מכירים הרבה יותר עכשיו…
**
בין לבין, אתיופיה.
"לאן אתה טס?"
"אתיופיה."
"לכמה זמן?"
"שמונה ימים."
"וואוו, עבודה או חופשה?"
"לא זה ולא זה."
"אז מה כן?"
"אני לא בטוח. מעין מסע של למידה."
**
כשבוחרים לצאת למסע שכזה, הדבר הפחות קשה הוא לקחת חופש ולפנות כמה ימים.
הדבר היותר מורכב והפחות מובן מאליו זה לבחור לחוות. לראות. ללמוד. להתחיל להבין.
כשבוחרים לצאת למסע שכזה בוחרים להרגיש חלק מהכאב.
מהאשמה. מהבושה. מחוסר האונים. מהעלבון. מהכעס.
וגם מהגאווה. מהריפוי. מהחיבור. מהאמונה. מהשמחה. מהעוצמה.
כשבוחרים במסע כזה בוחרים להיחשף.
להיחשף אל ולהיחשף בפני. בוחרים להיפתח. להתמודד. להתעמת.
עם סיפורים ועם מציאות שלפעמים יותר נוח לא לראות.
או לא להאמין.
יצאנו עשרים ושבעה.
שבעה מאתנו יוצאי אתיופיה שנולדו שם ועשו את דרכם לארץ.
אחת, בת להורים יוצאי אתיופיה, שנולדה כאן.
לכל אחת ואחד הסיפור הייחודי שלהם.
שמונה סיפורים המרכיבים פאזל מופלא
ומציירים תמונה מטלטלת, מרגשת, כואבת, חשובה.
עמרם, אורלי, בני, אמיר, יאסו, טלי, שמואל וסיגל:
בעיני אתם גיבורים. כל אחת ואחד מכם.
אתם והוריכם.
בהתמודדות שלכם, במנהיגות שלכם, בהשפעה שאתם כבר מייצרים. בהשראה.
בדרך שאתם עוברים. וסוללים. באומץ שלכם.
במוכנות שלכם להכניס אותנו לזיכרונות שלכם, לכפרים שחייתם בהם
ולמקומות כל כך אינטימיים ומורכבים שחיים בתוככם עכשיו.
**
אז מה עכשיו? לאן מכאן?
אין לי מושג…
אולי להתחיל בלנשום.
לתת לזה לשקוע.
לשתף ולספר.
להקשיב.
ללמוד.
לראות.
לעשות.
במסע שכזה אין דרך חזרה.
למרות שלא ברור איך ממשיכים ומה יתפתח,
יש דברים שבוודאות כבר לא יהיו אותו דבר.
כי אנחנו כבר לא אותו דבר.
**
לארגון מעוז ולעשרים ושישה חברותיי וחבריי למסע:
זכות גדולה והכרת תודה עצומה להיות חלק מהמסע הזה.
מסע שהוא הרבה מעבר לשמונת הימים באתיופיה שהסתיימו להם השבוע
לאשתי ולמשפחתי האהובים:
תודה שאפשרתם לי את המסע הזה.
זה ממש ממש לא מובן מאליו.
תם ולא נשלם…
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר
