"בוקר טוב, עוד דקה האוכל מוכן, בוא."
איזה כיף לשמוע את המשפט הזה. סימן שיום שישי.
בכל יום אחר הוא היה יוצא מהבית כבר בחמש בבוקר ואנו נפגשים רק בערב.
יום שישי זה היום החופשי שלו.
גם בריח של הבצל המטוגן והנקניק שממלא את הבית אי אפשר לטעות.
ארוחת הבוקר השבועית של שלושתנו. היא, הוא ואני.
בזמן שהוא מעיר אותי היא מחזיקה כוננות במטבח.
שומרת על המקום שלה, מוודאת שאף אחד לא ייקח לה כלום.
כלבת הרחוב הזו שאימצה אותי בכיתה ג' יודעת דבר או שניים על הישרדות.
בלילת הביצים שזורמת בלחישה רוחשת למחבת, משקיטה את הקופצנות של הבצל והנקניק ומחברת את שלושתם לאחד.
כשאני נכנס למטבח, שתי דקות לאחר מכן, חבילת פיתות טריות וחצי קילו חומוס מהמעדנייה של זמירה כבר על השולחן.
אני מניח עליהן את ידי ונהנה מהחמימות הנעימה שהן מפיצות.
אבי מכבה את הגז, מוריד את המחבת ומחלק את הביצים.
אחת לקיקי, אחת לי ואחת לו.
ראשונה מקבלת קיקי. תמיד. הביצה שלה מוגשת לעיתון שעל הרצפה לצד התנור. היא אפילו לא פוזלת לכיוון.
המנה הזו כבר מובטחת והיא תהנה ממנה בהמשך. הקטע עכשיו הוא להשיג כמה שיותר מאחרים.
אני מקבל שני. הביצים לא מספיקות לנחות בצלחות שלנו וקיקי כבר דורשת את שלה.
יללות קלות ומנומסות הופכות לנביחות קולניות. או שתיתנו לי משלכם או שאני עושה לכם טרור.
אני זורק לה חתיכה מהביצה השלי והיא תופסת אותה באויר. קניתי שלוש שניות של שקט.
בעוד רגע כשהיא תשתכנע שאין לה מה לחפש אצלנו יותר, היא תפנה לעיתון שלה ותיתן לנו לדבר כדורגל.
**
מקיקי נפרדתי בגיל עשרים ואחת.
היא היתה בת שלוש-עשרה, עיוורת וחרשת, מתקשה ללכת.
באותו בוקר היא ביקשה לצאת, לראשונה מזה חודשים ארוכים.
קומה שלישית בלי מעלית. ירדה ולא חזרה. יומיים הקדשתי לחיפושים אחריה ולא מצאתי אותה.
כנראה הרגישה שזמנה הגיע ומצאה לה פינה נסתרת למות בה בשקט.
**
מאבי נפרדתי בפורים, לאחר חודשים ארוכים ואינטנסיביים של מאבק במחלה הקשוחה הזו.
יש בי הכרת תודה עצומה לאמי היקרה, שלשמחתי עדיין איתנו, שטיפלה בו במסירות אין קץ בכל אותה תקופה.
למרות שאבי נפטר בלילה שבין חמישי לשישי,
בחרנו לתת לבנותינו הנרגשות ללכת מחופשות לבית הספר וחיכינו עם ההודעה לצהריים כדי לא להרוס להן.
**
אתמול מלאו 15 שנים לפטירתו של אבי.
זיכרון של אובדן משפחתי התערבב עם אבל לאומי ביום הלוויתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס.
את המקום של קיקי תפסו מייקי – 40 קילו של לב ענק ומלא שערות,
וקייטי – חתולת רחוב ג'ינג'ית קשוחה שלא רואה אף אחד ממטר.
שלושת ילדיי היום גדולים מהילד שהייתי אז,
ואני בגיל שאבי היה כשהכין את הביצים עם הנקניק באותם ימי שישי.
**
כשאני נזכר ברגעי החסד הקבועים של שישי בבוקר אני חש צביטה רכה של געגוע עצוב-מתוק.
משהו בי כמה לאותם רגעים יומיומיים ושגרתיים של להיות ביחד,
להנאה עמוקה מארוחה פשוטה וטעימה כשהחיים היו קצת פחות מורכבים,
ולתחושת הביטחון שמישהו דואג עבורי להכול בזמן שאני ישן.
אני רק צריך לגלוש מהמיטה ולהגיע.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר