שלום,
את המסר הזה אני שולח מהרי הדולומיטים באיטליה בעיצומו של טיול משפחתי המתקרב לסיומו.
בהשראת מפגש עם תרבויות שונות וחבילות משודרגות המבטיחות תקשורת וואטס-אפ ו-Waze,
בחרתי להעתיק את הקטע הבא מהספר "חוכמה משולחן המטבח" שנכתב ע"י ד"ר רחל נעמי רמן:
"אנחנו אומה של תקשורת, אבל תקשורת אינה תמיד קשר.
בימים אלה חוסר קשר הוא הרגל, אורח חיים.
לא הרגשתי כמה אני מבודדת, עד שביליתי שבוע בפיג'י.
כשהגעתי בלילה ופרקתי את המזוודה,
הרמתי לאט לאט את חומר הקריאה שהושאר בחדרי ע"י הנהלת המלון.
תחת הכותרת "הבדלים תרבותיים" הופתעתי לגלות
שבפיג'י נהוג לברך אנשים זרים ברחוב.
העלון היה ספציפי לגמרי ונאמר בו לא להתרגש אם זרים יברכו אותי ברחוב,
ולהגיב באדיבות, כדי לא להיחשב בלתי מנומסת.
הצורה הנכונה – כך נאמר שם – היא ליצור קשר עין,
לנענע בראש, לחייך או לומר "בו-לה".
במקום שבו גדלתי בעיר ניו יורק,
דבר כזה בהחלט אינו מומלץ.
בהשראת העלון החלטתי לנסות זאת.
הלכה למעשה זה קורה כך:
אתה הולך לדואר לקנות בול כדי לשלוח גלויה.
בדרך אתה עובר על פני שולשה ארבעה אנשים,
מברך כל אחר מהם בניד ראש או ב"בו-לה" ומקבל את ברכתם.
אתה קונה את הבול, דבר שנמשך דקה אחת בלבד.
בדרך חזרה אתה עובר על פני אותם אנשים
המצפים ממך שתברך אותם שוב,
אף שעברת על פניהם רק לפני כמה דקות.
מרגיז בהתחלה, אבל בסופו של אותו שבוע הפך הדבר לטבע שני.
אחר כך חזרתי לארצות הברית.
מיהרתי למלא את המקרר הריק ומצאתי את עצמי ברחוב סואן בקליפורניה.
לגמרי לבדי. איש לא יצר איתי קשר עין.
איש לא בירך אותי. איש לא חייך.
באופן עמוק מאוד הרגשתי גם בלתי נראית וגם מוקטנת.
ועדיין הרחוב נראה מוכר לחלוטין. זה היה ביתי.
אנשי פיג'י מודעים לחוק אנושי בסיסי: כולנו משפיעים זה על זה.
כל אחד מאיתנו הוא חלק ממציאותו של הזולת.
לא ייתכן לעבור על פניו של מישהו ולא לוודא את רגע הקשר,
לא לאפשר לזולת לדעת את השפעתו עליך ולראות את השפעתך עליו.
לאנשי פיג'י הקשר הוא טבע, בדיוק כפי שהעולם עשוי.
כאן, אנחנו עוברים זה על פניו של זה באורות כבויים כאוניות בלילה."
כאמור, הקטע נכתב ע"י ד"ר רחל נעמי רמן והועתק מספרה "חוכמה משולחן המטבח" (עמ' 147-148)
*****
"בו-לה", שבת שלום וחיים מלאים,
רוני ויינברגר