היינו פה / חני וינרוט
"רצנו וחשבנו שחייבים לנוח
ואז נחנו וחשבנו שחייבים לרוץ
אכלנו וחשבנו שחייבים להרגיע
ואז שמרנו והיו לנו הזיות על אוכל
יצאנו להמולה ורצינו שקט
ואז ישבנו בבית ורצינו חברה
רצינו זוגיות
ואז חלמנו על חופש
התפללנו לפרי בטן
ואז חלמנו על שינה רצופה
ספרנו את השנים שהם יגדלו כבר
ואז ביקשנו שהם יתרפקו כמו פעם כשהיו קטנים
בקיץ רצינו חורף
בחורף רצינו קיץ
חלומות על הגשמה וקריירה
ועל לגדל מלפפונים מאחורי הבית בגינה
ואז נגמר לנו הזמן לרצות מה שאין
והלכנו למקום אחר"
**
יש משהו טרגי בעיניי בלרצות להיות תמיד במקום אחר ולא להנות מהמקום שאנו נמצאים בו.
תמיד אפשר למצוא משהו "בעייתי", חסר, "לא בסדר" או "לא מושלם" במה שקורה עכשיו.
מתיש להיות במרדף אינסופי אחר אותו הדבר שחסר לנו או שמפריע לחיינו כרגע.
כשאנחנו פוגשים אדם אחר, עושים פעולה או חושבים מחשבה זה תמיד בהווה.
גם כשאנחנו עסוקים בעבר או בעתיד, זה תמיד מעסיק אותנו עכשיו.
מכיוון שהכול קורה בהווה, וזה הזמן-מקום היחיד שאנו נמצאים בו (אף פעם לא היינו ולא נהיה ברגע שהוא לא עכשיו), לנוכחות שלנו ברגע ההווה יש השפעה עצומה על חיינו.
בדומה למערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים או עם עצמנו,
ניתן להתבונן בסקרנות על מערכת היחסים שלנו עם ההווה:
– איך אנחנו כרגע, במקום הזה ובזמן הזה?
– איך אנחנו עם האירועים שקורים סביבנו ועם המחשבות-רגשות-תחושות שחיות בנו עכשיו?
– האם אנחנו בדחייה או בקבלה?
– בשמחה או בכעס?
– בשלווה או בדאגה?
– בתחושת חסר או בהכרת תודה?
**
אחת הדרכים האפקטיביות לטפח את מערכת היחסים שלנו עם ההווה היא להפחית שיפוטיות ולהגביר קבלה וסקרנות.
אקהרט טולה כותב על כך:
"תחושת הסבל נוצרת כאשר אתם מכנים מצב כלשהו בשם או מתייגים אותו, באופן שכלי, כלא-רצוי או כרע.
אתם מסתייגים ממצב, וההסתייגות מעניקה לו ממד אישי ומעלה את "האני" המתנגד.
מתן שמות ותיוג הם עניין של הרגל, והרגל אפשר לשנות.
התחילו להתאמן ב"אי מתן שמות" בדברים קטנים.
אם אתם מחמיצים את הטיסה, מפילים ספל ושוברים אותו, או מחליקים ונופלים בבוץ, האם תוכלו להימנע מלכנות את החוויה "רעה" או "מכאיבה"?
האם תוכלו לקבל מיד את ה"קיימות" של אותו הרגע?
כאשר אתם מגדירים משהו כ"רע", הדבר גורם להתכווצות רגשית בתוככם.
כאשר אתם מניחים לו להיות, מבלי לקרוא לו בשם, כוח עצום נעשה לפתע זמין לכם."
**
אימון "בדברים קטנים" יכול לבנות מיומנות גם למצבים מורכבים יותר.
האם ניתן ליישם את הרעיון של אי-שיפוטיות גם במצבים הבאים, שכולם קרו בסביבתי השבוע?
– קבלת תוצאות של בדיקה רפואית המראות שגידול מסוים התפתח בחודשים האחרונים.
– קבלת תשובה שלילית לתפקיד שהתמודדנו עליו, שמאוד רצינו אותו ושהאמנו שנקבל אותו.
– חום מתמשך לילדה שלנו ורצף של מספר "לילות לבנים" כשהעומס בעבודה גדול והבייביסיטר חולה.
– עומס תנועה שמכפיל את זמן השהייה על הכביש ומעמיד בסיכון הגעה בזמן לטקס סיום בצבא.
אני מאמין שזה אפשרי.
וגם שזה לא פשוט.
איננו נעים בין שיפוטיות מוחלטת לקבלה מוחלטת.
בדרך כלל איננו עוברים מכעס, התנגדות ודאגה להכרת תודה, שמחה ושלווה עילאית.
התהליך הפנימי שאנו עוברים הרבה יותר הדרגתי ומשתנה מרגע לרגע.
והכי חשוב – בין אם אנו מצליחים להיות בקבלה ברגע הזה ובין אם לא, זה מה שקורה עכשיו ופה אנו נמצאים.
**
חני וינרוט ז"ל הייתה סופרת, ומרצה חרדית ישראלית, שכתבה רבות ברשתות חברתיות על התמודדותה עם מחלת הסרטן שממנה נפטרה.
לפני כשבוע סיימתי לקרוא את ספרו המרגש של בעלה דובי וינרוט "מחר השמש תזרח", שבשנה אחת שכל גם את אשתו וגם את אביו עו"ד יעקב וינרוט.
סיפורם של חני ודובי היה תזכורת חדה ומחברת עבורי שהדגישה את הארעיות שלנו בעולם הזה ואת חשיבותם של חיים מלאים בהווה.
פיתוח מערכת יחסים עם ההווה ואימון באי-שיפוטיות של מה שקורה ברגע הזה זה משהו שאני רוצה להמשיך ולתרגל עוד ועוד.
**
לקינוח, רעיון מעניין ששמעתי השבוע:
ההיפך ממוות אינו חיים, אלא לידה.
לידה ומוות הם חלק מהחיים.
החיים מכילים גם התחלות וגם סיומים, ואת כל מה שביניהם.
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר