בימים האחרונים אני זוכה לעבור מסע מרגש ומשמעותי עם חבריי מהשירות הצבאי.
זהו מסע בן מספר ימים המובל על-ידי עמותת "בשביל המחר" בתמיכתה של עמותת העטלף,
שכוונתו המרכזית לאפשר לנו לעבד ביחד חוויות מהשירות ומהחיים.
מרבית הזמן אנו יושבים ביחד או מטיילים בטבע,
מבשלים ארוחות, משתפים ומקשיבים,
לומדים להכיר יותר לעומק אחד את השני,
מתבוננים בעצמנו וזה בזה.
משתדלים להיות נוכחים בלב פתוח ובכוונה מיטיבה,
לגעת באומץ במה שחי בנו,
להימנע מלתת עצות ולקפוץ עם פתרונות.
יש משהו חזק ומרגש ביכולת ובמוכנות לשבת ביחד,
להתקלף מחלק מהמסכות והתפקידים שלנו,
לתת ולקבל אהבה.
לקחתי לעצמי הפסקה קלה,
בזמן שחבריי מכינים את ארוחות השבת,
בכדי לכתוב את המילים הללו,
ולשתף בשלושה ציטוטים חזקים על שיתוף, נוכחות והקשבה
שעולים לי שוב ושוב בימים האחרונים.
הכלים הערב עלי.
1.
גאוה / דליה רביקוביץ'
אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,
וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.
שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,
שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,
כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.
אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.
מֵעֵין גַּאֲוָה.
שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.
מִי שֶׁעָתִיד לְְְשַׁבֵּר אוֹתָם
עֲדַיִן לֹא בָּא.
וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,
וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.
עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים
יָבוֹא וְיֵלֵךְ.
וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.
אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.
וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.
**
2.
"התמחותי ברפואה לימדה אותי שיטות פשוטות וישירות.
פגשתי מישהו, אבחנתי את בעייתו, החלטתי מה נדרש וסיפקתי לו את זה.
המודל הרפואי שהקנו לי התמקד במה שאני כרופאה חושבת, מבינה או מחליטה,
במה שאני כרופאה, יודעת.
מאז גיליתי שרוב הזמן איני יודעת בעצם מה נדרש,
ובאופן מפתיע עוד יותר, איני צריכה לדעת.
אבל אני כן יודעת שאם אני מקשיבה בתשומת לב למישהו, לו עצמו, לנשמתו,
על פי רוב אני מגלה שברמה העמוקה והלא-מודעת ביותר,
הוא חש בעצמו את כיוון הריפוי שלו ואת שלמותו.
אם אוכל להשאר פתוחה לכך,
ללא ציפיות לגבי מה שהוא אמור לעשות,
כיצד הוא אמור להשתנות כדי להיות טוב יותר,
או אפילו כיצד נראית השלמות שלו –
משהו פלאי עשוי לקרות.
אני מתכוונת שיש בכך בהירות ויושרה רבה יותר
מבכל אמצעי שאנקוט כדי לתקן את המצב או להקל על הכאבים.
ולכן, כבר אין לי תיאוריות רבות על אנשים.
אינני מאבחנת אותם או מחליטה מהי בעייתם.
אני פשוט נפגשת איתם ומקשיבה.
כשאנו יושבים יחד, אין לי אפילו תכנית.
אבל אני יודעת שעם הזמן, משהו יעלה בשיחתנו.
משהו שהוא חלק מתבנית גדולה וברורה יותר ששנינו לא יכולים לראות באותו רגע.
וכך אני יושבת איתם ומחכה."
~ מתוך "ברכות סבי" מאת רחל נעמי רמן
**
3.
נוכחות אנושית לפני הכל
"ברצוני לפתוח בדבר החשוב ביותר שיש לי לומר:
מהות העבודה עם אדם אחר היא להיות נוכח כיצור חי.
וזה באמת מזל, כי אילו נדרש מאתנו להיות פיקחים, או טובים, או בוגרים, או חכמים,
קרוב לודאי שהיינו בבעיה.
אולם אלו לא הדברים החשובים.
מה שחשוב הוא להיות נוכח כאדם עם אדם אחר,
לזהות את האחר כישות נוספת, הנמצאת שם.
אז, כשאני יושב עם מישהו,
אני לוקח את בעיותיי ואת רגשותיי ושם אותם כאן בצד אחד, קרוב אלי, למקרה שאזדקק להם.
אולי ארצה להיכנס ולראות שם משהו.
ואני לוקח את כל הדברים שלמדתי ושם אותם בצדי השני, קרוב.
ואז אני פשוט כאן, עם עיני, וישנו האדם האחר הזה.
אם במקרה יסתכלו לתוך עיני, יראו שאני רק יצור מפוחד.
עלי להשלים עם כך.
יתכן שלא יסתכלו, אך אם יסתכלו, הם יראו זאת.
הם יראו שאני קצת ביישן, קצת מרוחק, לא בטוח.
למדתי שזה בסדר.
אני לא צריך להיות בטוח בעצמי ועם נוכחות יציבה.
אני פשוט צריך להיות נוכח."
יוג'ין ג'נדלין, יוצר גישת ההתמקדות (תרגום חופשי מאנגלית)
שבת של שלום,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר