לפני כמה עשרות שנים,
רבים מתושבי האי הסקוטי "מול" (Mull) התפרנסו מדיג.
עד שנות השישים של המאה הקודמת,
(טרם "כניסת" המקררים לאי),
נהגו הדייגים להניח על שולחנם של שכניהם,
את כל הדגים שמעבר ליכולתם לאכול או למכור באותו יום.
המוגבלות הטכנולוגית יצרה ועודדה,
תרבות של נתינה, ערבות הדדית ושיתוף,
שממנה נהנינו כל תושבי האי,
ומן הסתם גם יצורי הים.
מתבונן מהצד היה יכול להבחין בדבר מוזר:
התושבים לא נהגו לומר "תודה" זה לזה.
אפילו אותו אדם שעל שולחנו הונח במתנה דג טרי ועסיסי,
פשוט שתק ולא אמר דבר.
מחוות הנתינה הללו התקבלו בטבעיות.
זה רק זה ולא מעבר לזה.
שום דבר מיוחד.
באחד הימים הבחין בכך זר שביקר באי,
ושאל בסקרנות את אחד המקומיים לפשר העניין.
המקומי שתק מספר שניות ואז הסביר:
"בשתיקתם, הם (מקבלי הדגים) אומרים לנו (נותני הדגים)
שאם באותו יום, או בכל יום אחר,
נאבד בים ולא נחזור ממנו,
הם, בניהם וצאצאיהם שטרם נולדו,
ידאגו להאכיל את בנינו ואת צאצאינו שטרם נולדו,
בכל יום שיהיו רעבים."
*****
את הסיפור הפשוט והיפהפה הזה פגשתי היום
במאמר שכתבה מיקי קשתן ובו היא מזכירה את סיפור הנתינה,
וזוכה לתגובה מאליסטייר מקינטוש (סופר שאותו היא מצטטת)
המעמיק את הסיפור.
מעבר לקסם שבסדר הפשוט, ההדדי וההגיוני הזה,
המאמר של מיקי עורר בי מחשבות לגבי מחסור ושפע.
שוב התחדד לי רעיון ה "מספיק"
שנמצא בין מחסור (פחות מדי) לשפע (יותר מדי).
ובהקשר הזה ייתכן שתרצו להציץ שוב בפוסט
"אני מאחלת לך מספיק" שהעליתי לפני כשנה ורבע.
אולי כשתשבו בעוד כמה שעות סביב שולחן החג,
תמצאו את המינון המדויק,
(שאינו פחות מדי ואינו יותר מדי)
בין מה שתכניסו לפה ומה שתוציאו מהפה,
בין מידת הקרבה והריחוק המתאימים לכם,
בין להיות עם אחרים ולהיות עם עצמכם,
בין השמחה לעצב,
בין החופש למחויבות.
חג שמח, מלא וממלא,
לכם, למשפחותיכם ולצאצאיכם שטרם נולדו… 🙂
מכל הלב,
רוני ויינברגר
נ.ב. – אני לומד המון מספריה וממאמריה של מיקי קשתן,
אחת ממנחות התקשורת המקרבת שאני מאוד מעריך.
במהלך אפריל היא מבקרת בארץ ומעבירה מספר סדנאות.
תנו מבט אם מעניין אתכם.