רוברטו דה ויצ'נזו, שחקן גולף מפורסם מארגנטינה, זכה פעם בתחרות.
אחרי שקיבל את ההמחאה וסיים לחייך למצלמות,
הוא ניגש למלתחות המועדון והתארגן לעזוב את המקום.
מאוחר יותר, כאשר הלך לבדו אל המכונית שלו במגרש החניה,
ניגשה אליו אישה צעירה.
היא בירכה אותו על זכייתו וסיפרה לו שהבן שלה חולה מאוד ונמצא על סף המוות.
סיפורה נגע לליבו של דה ויצ'נזו.
הוא שלף מכיסו עט והעביר את סכום הזכייה שלו לזכותה של האישה.
"בעבור ימים טובים לתינוק," אמר ונתן לה את ההמחאה.
שבוע מאוחר יותר, כאשר סעד צהריים במועדון,
ניגש אליו אחד מבכירי איגוד שחקני הגולף המקצוענים ואמר:
"כמה חבר'ה כאן סיפרו לי שראו אותך פוגש אישה צעירה בשבוע שעבר במגרש החנייה, אחרי שזכית בתחרות."
דה ויצ'נזו הינהן.
"אז יש לי חדשות בשבילך," אמר הבכיר.
"היא רמאית. היא לא נשואה.
אין לה ילד חולה. היא עבדה עליך, ידידי."
"אתה אומר לי בעצם שאין תינוק גוסס?" שאל דה ויצ'נזו.
"בדיוק כך."
"אלו החדשות הכי טובות ששמעתי השבוע," אמר דה ויצ'נזו.
– מתוך "הזמנה לשקט שבפנים" / ג'ק קורנפילד
******
הפרשנויות שלנו לאירועים בחיינו משפיעות על רגשותינו.
רגשותינו משפיעות על תגובותינו.
תגובותינו משפיעות על פעולותינו.
פעולותינו משפיעות על האירועים בחיינו.
הפרשנויות שלנו לאירועים בחיינו משפיעות על רגשותינו.
וחוזר חלילה ….
לאורך זמן,
מחשבותינו, רגשותינו, תגובותינו ופעולותינו יוצרות דפוסים ואמונות.
הדפוסים והאמונות שלנו מעצבות את חיינו וקובעות את איכות חיינו.
איכות חיינו נקבעת פחות ע"י האירועים שמתרחשים סביבנו
ויותר ע"י התגובה שלנו (הפנימית והחיצונית) לאירועים הללו.
אני מרגיש בר מזל לצעוד לצד אנשים אמיצים,
שחוו וחווים מצבים מאתגרים במשפחה, בעבודה ובמימדי חיים נוספים,
לומד מההתמודדות שלהם ומתמלא השראה מצורת ההסתכלות ומההתנהלות שלהם.
תוך כדי כתיבה אני חושב על כמה וכמה מהם כרגע
ורוצה להקדיש להם בהרבה אהבה, אמונה ותקווה
את הפוסט הנוכחי שהתחיל קליל והמשיך די כבד 
מה חי בכם כשאתם קוראים את הפוסט הזה?
חזרה מהנה לשגרה של אחרי החגים,
חיים מלאים,
רוני ויינברגר