שאלה אחת ומשפט אחד לפתיחה של יום.
אני אוהב לפתוח עם השאלה הזו ועם המשפט הזה את הימים שלי.
השאלה היא: "היום זה היום ?"
אימצתי אותה מהספר "ימי שלישי עם מורי", אחד הספרים האהובים עלי.
בספר, מורי שוורץ, מורה יוצא דופן הגוסס ממחלה קשה אומר:
"כל אחד יודע שהוא ימות אבל אף אחד לא מאמין בכך.
אחרת, היינו עושים דברים בצורה אחרת".
אני משתדל לשאול את עצמי את השאלה הזו בכל בוקר.
בד"כ דבר ראשון כשאני קם.
אני כותב אותה לעצמי ונותן לה כמה שניות להדהד.
ברור לי שלא כולם מתחברים לזה.
זה אפילו מרתיע או מזעזע חלק מהאנשים.
שואלים אותי אם זה לא מעודד אותי לעשות מעשים קיצוניים.
להיפך.
זה רק גורם לי להיזכר שוב ושוב במה שכ"כ לא מובן מאליו.
המשפט, שמגיע מיד אחרי השאלה הוא: "היום הוא היום הראשון של שארית חיי."
אני חושב שאימצתי אותו מאחד הספרים של רובין שארמה.
לא משנה מה קרה אתמול או עד עכשיו,
היום הוא היום הראשון של שארית חיי.
אומרים שהזמן הכי טוב לנטוע עץ הוא לפני 10 שנים.
אבל אם לא עשית זאת,
הזמן "השני" הכי טוב לנטוע עץ הוא היום.
עכשיו.
"היום זה היום?" מחדד את הארעיות שלנו בעולם הזה.
את כך ששום דבר אינו מובן מאליו.
את החשיבות של להיות כאן ועכשיו.
ואז, אפילו הדברים השגרתיים ביותר,
כמו למשל,
הכנת הכריך לביה"ס,
החיבוק כשנפרדים,
הטלפון עם מישהו קרוב,
הפקקים,
ארוחת הערב,
מקבלים משמעות אחרת.
"היום הראשון של שארית חיי" מדגיש את החשיבות של לקיחת האחריות.
של לקום ולעשות.
להיות פרואקטיבי.
אפשר לשפר.
יש עוד הזדמנות.
של לבחור.
בחיים.
******
ביום שלישי השבוע (בדיוק לפני יומיים) פתחתי כך את הבוקר.
כתבתי לעצמי את השאלה "היום זה היום?"
ואז,לאחר כמה שניות את המשפט "היום הוא היום הראשון של שארית חיי"
אחרי עוד מספר דקות של כתיבה והתכווננות ניגשתי לבדוק הודעות.
"תתקשר אלי דחוף" היתה אחת ההודעות שקיבלתי ממירי.
לפי הקול שמעתי שמשהו חריג מאוד.
דאגתי והתקשרתי מיד. השעה היתה 7:00.
בתוך פחות מדקה הייתי "בעולם אחר":
ממירי למדתי שלינדה שוורץ ז"ל נפטרה אתמול אחרי שהיתה פצועה קשה במשך כשבוע.
לינדה נפצעה קשה בפיצוץ הגז הנורא שהיה בירושלים בשבוע שעבר, פיצוץ שבו נספו שני הורים ובתם התינוקת.
כנראה שדליפת הגז ארעה בדירתה של לינדה וכעת היא ההרוגה הרביעית.
ללינדה יש שני הורים מבוגרים שנפצעו גם הם באירוע ושהדירה שבה גרו שלושתם נהרסה. היא בתם היחידה.
לינדה השתתפה לפני כשלושה שבועות בסדנת גבולות בתקשורת מקרבת שמירי ואני העברנו ביחד. שם היכרנו.
אחרי כמה דקות נוספות של שיחה עצובה עם מירי חזרתי לסנדביצ'ים של הילדים לקראת יום חדש.
השאלה והמשפט הדהדו חזק.
"היום זה היום?"
"היום זה היום הראשון של שארית חיי"
איך אני חי / מתנהל / פועל כשאני מבין שאולי היום זה היום ?
איך אני חי / מתנהל / פועל כשאני יודע שהיום הוא היום הראשון של שארית חיי ?
לאן אני לוקח את זה עם עצמי?
לאן אני לוקח את זה עם משפחתי?
לאן אני לוקח את זה בעבודה?
לאן אני לוקח את זה עם העולם?
לאן אני לוקח את זה במקרה המסוים הזה עם הוריה של לינדה?
אני יודע שהשיתוף הזה יכול להיות קשה ומזעזע לחלקכם.
אצלי הוא עורר עצב גדול אבל גם הרבה שמחה והכרת תודה.
אלו "החיים המלאים" שאתם אני חותם את הפוסטים שלי.
בכל יום אנו עלולים להיפרד לתמיד.
בכל יום אנו נולדים מחדש.
תכננתי לשלוח לכם היום הזמנה לסדנה מיוחדת של תקשורת מקרבת, תנועה ומגע שתתקיים ביום שישי 14/2
מרגיש לי לא נכון לעשות את זה עכשיו.
אשלח פרטים במייל נפרד בקרוב.
וחזרה ללינדה רגע לפני שנפרדים:
יש הרבה אנשים שנרתמים לעזור להוריה בימים אלה במעגלים שונים ובצורות שונות.
אם בא לכם להיות חלק מזה (בכל צורה שהיא) פשוט שלחו לי מייל קצר חזרה או הגיבו כאן באתר.
חיים מלאים,
רוני ויינברגר