"שלא תדעו עוד צער…"
משפט כ"כ שגור במצבים קשים. בעיקר בעת ניחום אבלים בשבעה.
לפני כשנתיים כשישבתי שבעה על אבי שנפטר לאחר התמודדות עם מחלה ממארת חשתי כמה המשפט הזה רחוק ממני. בוודאות נחווה עוד צער, שכן צער, כאב ואבל הם חלקים בלתי נפרדים מהחיים…אז למה לאחל משהו שלא יתקיים או שאיננו מאמינים בו ?
שמתי לב שאנשים משתמשים במשפט הזה משתי סיבות עיקריות:
-
דיבור "אוטומטי" ללא מחשבה שהם והסביבה מורגלים אליו במצבים כאלו.
-
קושי, חשש וחוסר אונים…הם לא בטוחים איך להתנהל ומה לומר ואז בוחרים במשפט המקובל.
הדרך שלי להתנהלות במצבים כאלו היום היא בד"כ אחת משתיים: חיבוק שקט או צמד המילים "משתתף בצערכם".
מה יש פה עבורי?
-
נוכחות אמפטית.
-
השתתפות כנה (להבדיל מהזדהות).
-
דיבור אותנטי והימנעות מאיחולי שווא.