החיים שלנו הם רצף של ארועים אינסופיים שקורים במקביל.
משהו שהעסיק אותנו מאוד בשבוע האחרון ואולי היה אתגר גדול עבורנו היום, הופך להיסטוריה נשכחת בשניה שהוא חולף.
ואז…אנחנו כבר במרוץ לדבר הבא.
נשחקים מעומס ומקוצר נשימה.
מתמקדים במה שאין ובמה שחסר.
מפספסים את ההזדמנות להנות, ללמוד, להודות. לחוות. לחגוג.
כדאי לנסות לעצור מדי פעם, להוריד הילוך.
לייצר מרווח בין הדבר הנוכחי שנגמר כרגע לדבר הבא.
להודות לכל מי שסייע לנו ותרם לתהליך
לפרגן לעצמנו על הדרך שעשינו. ואולי גם על התוצאה.
לפני כשבוע העברתי הרצאה בת 10 דקות בסגנון TED לקהל של כ-400 משתתפים.
הארוע הזה היווה אתגר משמעותי עבורי וחלק גדול מהאנרגיה שלי הופנתה אליו במהלך הכנה של מספר שבועות.
ברגע שהוא הסתיים (האנדרנלין עוד לא שקע) כבר היו לי עשרה דברים אחרים לעשות/לקדם/לסיים.
בנקודה הזו היה לי חשוב מאוד לעצור.
להגיד תודה לעשרות אנשים שהיו שם עבורי בתהליך, שתמכו, ייעצו ועזרו.
כ"כ מרגש. כ"כ לא מובן מאליו.
לפרגן לעצמי על האומץ. על ההתמודדות. על ההשקעה. על התוצאה. על הגדילה.
לחגוג את הרגע הזה.
ללמוד ולהפיק לקחים.
"לסגור"
ו…רק אז להמשיך הלאה.